מאגר סיפורי מורשת

שמי נירה יוגב (לבית צאלח). נולדתי בירושלים בשנת 1945  להורי שלמה ורחל. יש לי אח שגדול ממני בשנתיים ושמו מאיר.

 עצי הזית והשמן שהפקנו

בילדותי, למדתי בבית הספר היסודי בית וגן. כשהיינו , אחי ואני, בני  עשר ושתיים עשרה, היינו מבקרים את סבתא אסתר, שגרה לא רחוק מביתנו בירושלים. בדרך לביתה היו שני עצי זית. בתקופה שהזיתים היו כבר שחורים, אמא ביקשה מאתנו למסוק אותם, כדי לעשות שמן בבית. בבית היינו צריכים לכתוש את הזיתים בעלי ומכתש. פעם אני, פעם אחי ופעם אמא זיכרונה לברכה. בזיכרוני,  המלאכה לא הייתה קלה, אך לאחר שהשארנו את העיסה נטויה לצד, ראינו איך השמן מטפטף, ואמא אוספת אותו לבקבוקים קטנים. התפעלנו ונהנינו מן הטעם המיוחד של השמן שאנחנו יצרנו. וכך, בכל שנה בעונה, היינו קוטפים, כותשים ויוצרים שמן. משאריות השמן, מרחנו את הידיים ואת הפנים.

בתי היום גרה לא רחוק מהמקום, כך שמידי פעם אנחנו עוברים באזור ורואים שהעץ עדיין שם. זאת חוויה שהולכת איתי כל השנים.

עלי ומכתש איתו נירה ואח שלה כתשו זיתים בילדותם

בתיכון למדתי בבית ספר "סליסברג". תיכון מקצועי,  ושם הייתי במגמת אומנות שכללה: גילוף בעץ, ריקמה, אריגה, ציור ותולדות האומנות. בבוקר למדנו את המקצועות העיוניים של בית הספר התיכון, ואחר הצהריים את מקצועות המגמה. התגייסתי לנח"ל עם תנועת בני עקיבא, וחלק גדול מהשירות היינו בטירת צבי. לאחר סיום השירות הצבאי, עבדתי בבית מלאכה של מורי, הפסל אהרון בצלאל בגילוף עבודות מעץ, ואחר הצהריים למדתי הוראת אמנות בסמינר בית הכרם דאז

חוויה ממלחמת ששת הימים בירושלים

ביום השלישי למלחמה, כשנכנס צבא ההגנה לישראל לעיר העתיקה, לכבוש את העיר ולהגיע לכותל, נתקעתי בבית המלאכה שבו עבדתי, ולא יכולתי להגיע לבית הורי שהיה ליד שער מנדלבאום, הגובל בעיר העתיקה,  לא רחוק מגבעת התחמושת. ביתנו היה בקומה הרביעית, ומאוד דאגתי לאימי שנשארה לבד בבית. היות והמלחמה בירושלים התחילה בשעות היום, גם אני וגם אבי היינו בעבודה ולא הייתה כל אפשרות להגיע הביתה בגלל ההפצצות. הדבר מאוד העיק עלי, וכשהודיעו שכבשנו את העיר העתיקה, וחיילנו הגיעו לכותל, הייתה שמחה גדולה בעיר, והרבה אנשים יצאו מהמקלטים, כדי להגיע לביתם. בית המלאכה היה רחוק מביתי, אך היה לי כוח ומרץ ללכת מרחק גדול ברגל, כי לא הייתה תחבורה. אז, עוד לא הייתה טלויזיה ולכן, היינו צמודים לרדיו, ודרכו שמענו את כל שמחת הכיבוש. החוויה זכורה לי בפרטים הקטנים, אפילו שעברו כבר חמישים וחמש שנים.

בטירת צבי הכרתי את יגאל בעלי בן הקיבוץ. התחתנו ב- 1970 ומאז אנו בעמק בטירת צבי. לפני מספר שנים היה לי בית מלאכה בקיבוץ לתשמישי קדושה (מזוזות, קישוטי קיר, פרוכות, מעילים לספרי תורה ושקיות לטלית ותפילין). אני עוסקת ברקמות ותפירה גם היום. קרוב לעשרים שנה, אני מכינה את העטיפות לסידורים לכיתות א' בבתי- הספר בעמק.

עבודות האומנות של נירה יוגב

התמונה בכותרת, צולמה ככל הנראה בשנת  1952 בפורים, ברחוב נחום בירושלים. בתמונה רואים אותי  מחופשת לכלה. תחפושת שהייתה מקובלת מאוד באותם זמנים. מאחורי אחי מאיר מחופש לקאובוי ומאחוריו אמי רחל.

הזווית האישית

טל: היה מאוד מעניין לשמוע מסבתא סיפורים מהעבר וללמוד עליה דברים חדשים . היה לי כיף החיבור שיצרנו אני וסבתא ואני בהחלט מתעניין בעוד סיפורים שיש לסבתא לספר.

סבתא נירה: שמחתי מאוד להשתתף במפגשי הקשר הרב דורי, עם נכדי הצעיר מטירת צבי. היה נעים לספר ולהיזכר בילדותי ובנעורי בירושלים. זו הייתה הזדמנות לשתף את נכדי בסיפורי העבר. היה מעניין גם לשמוע במפגשים סיפורים של אחרים. יישר כוח! נירה, סבתא של טל.