מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של סבתא מירה מייזלין בזמן מלחמה

סבתא מירה איתי ועם אחותי התאומה
סבתא מירה בילדותה בבית הספר
הרקע המשפחתי של סבתא מירה

שמי מירה מייזלין, נולדתי בשנת 1939 בבלארוס. נולדתי בלילה בין 13-14 בספטמבר, ככה שבתעודת זהות שלי כתוב 13 בספטמבר, אבל אני הייתי חוגגת ב-14 בספטמבר. כשנולדתי שאלו את אימא שלי איך היא רוצה שיקראו לי, והיא אמרה שהיא עוד לא יודעת, אז אמרו לה אנחנו נכתוב בתעודת הלידה שלה מריה, ואתם תקראו לה איך שתרצו. זה עוד היה שם טוב, יש אנשים שהיו קוראים להם בשמות כאלה שאחר כך הם היו הולכים ומשנים אותם. אחר כך כשבאו לבקר את אימא שלי אחרי הלידה, שאלו איך קוראים לי? היא הייתה עונה שעוד לא נבחר לי שם, אבל בתעודה כתוב מריה, אז אמרו לה תקראי לי מירה, שם יפה ועכשווי, לפחות אז.

כמעט מיד אחרי הלידה שלי עברה המשפחה לקייב, שאוקראינה. הייתה לי אחות גדולה, היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים. קראו לה נינה, והייתה לה אחות תאומה שמתה בלידה. כמה זמן לפני המלחמה, בערך בחודש מאי, דודה שלי הגיעה מבלארוס ולקחה את אחותי אליהם לקיץ, כי בזמן הזה הבת שלה, בת הדודה שלי קלרה, גרה אצלנו.

ביוני פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל המשפחה שלנו שנשארה בבלארוס, כולל אחותי – כולם נרצחו. כשהתחילה המלחמה, היה פינוי מקייב בדרך מאורגנת, אבל אימא שלי סיפרה לי שהדרך הייתה קשה, באונייה ואחר כך ברכבת. אנחנו הגענו לצפון קווקז, שם היינו בזמן המלחמה. הגענו קבוצה גדולה של אנשים שברחו מקייב, אבל רק אנחנו נשארנו שם, האחרים לא רצו להישאר ולעבוד בתנאים שם, כי הם פחדו, אז העבירו אותם למקום רחוק יותר, לעיר אחרת.

קיבלנו שם בקתה, וקיבלו אותנו מאוד יפה. כשהנאצים עברו קרוב מאוד לשם והמלחמה התקרבה לאזור, הייתי בערך בת שלוש, אז העבירו אותנו צפונה יותר, לאזרבייג'ן, אבל אני כמעט לא זוכרת שום דבר מהמקום ההוא. אני זוכרת בעיקר רק את  המקום שהיינו בו בהתחלה, בצפון קווקז.

אחרי אזרבייג'ן חזרנו לשם והתייחסו אלינו אפילו טוב יותר. המקום היה שם מאוד יפה, אני זוכרת המון ילדים מתרוצצים שם ומשחקים, ואני הייתי גם קטנה ושיחקתי איתם. למרות שהייתי קטנה אני זוכרת הרבה מהמקום הזה. היה לנו חזיר, קראו לו ואסיה, ותרנגולות, היו לנו גם ערוגות משלנו. כולם עבדו שם, זה היה כמו קיבוץ, אימא שלי עבדה שם בגן ילדים שהיה בו גם תינוקייה, היא הייתה הטבחית, המטפלת והאימא של כל הילדים. כולם התייחסו אליה שם מאוד יפה, ואם אימא שלי הייתה מרגישה רע והייתה אומרת שהיא לא הייתה יכולה לצאת היו ריבים וצעקות, כי כולם חייבים לעבוד ואין מי שיישאר עם הילדים, ככה שהיא הייתה צריכה לצאת.

אימא שלי התחילה להרגיש רע בעיקר כשהיא קיבלה מכתב עם הבשורה שאבא שלי מת במלחמה, ממש בתחילתה. היא הייתה מודאגת ולא האמינה שזה נכון, אז שם עזרו לה, כתבו מכתבים כדי לברר את האמת, וענו לה. בכל אופן, הילדות שלי זכורה לי בצורה ממש טובה, עם מזג אוויר מעולה עם שדות מאוד יפים, אני זוכרת שבמקום בו גרנו היה שדה עם פרגים אדומים. היה לנו המון מזל, אני יודעת שלהרבה אנשים שפינו אותם בזמן המלחמה היה רע במקומות שהם היו בהם, ולנו היה טוב.

אחר כך, כשהייתי בת חמש, קבלנו דירה משלנו, עם מטבח והכל, ממש כמו דירה בעיר, ובאותו זמן גם קנו לי את הבובה הראשונה שלי, ואני הייתי מאוד מאושרת, עד היום ההוא שהשכנה נכנסה, הסתכלה עליי, אמרה לי כמה הבובה שלי יפה ובדיוק אז הבובה שלי נפלה לי מהידיים ונשברה. כשהמלחמה נגמרה רצינו לחזור הבייתה, למולדת שלנו, והתייחסו אלינו כל כך יפה שם שלא רצו שנעזוב, הציעו לתת לנו פרה, שהייתה מאוד יקרה אז, פרה נחשבה למשהו שיש רק לעשירים.

כשחזרנו לקייב, לא היה לנו איפה לגור, גילינו שאנשים אחרים גרים בדירה שלנו. קרובת משפחה רחוקה הסכימה לקבל אותנו, אבל היינו צריכים לשלם לה. היא לא אהבה אותי כל כך, הייתי ילדה קטנה ושובבה וזה לא מצא חן בעיניה. בזמן הזה אימא שלי עוד ניסתה לקבל בחזרה את הדירה שלנו, הייתה צריכה להוכיח שהדירה הזאת שלנו. בסופו של דבר היא הצליחה.

יש משפט שאני זוכרת שאימא שלי הייתה אומרת לי, כשהיינו הולכות ברחוב והיינו עוברות ליד חנויות והייתי מסתכלת בחמדנות על הבובות, ואז אימא שלי הייתה אומרת לי "כשנתעשר אני אקנה לך" ואת זה אני זוכרת עד עכשיו, ותמיד יש לי בראש, גם אחרי שהמצב שלנו התייצב, שצריך לחשוב כמה פעמים לפני שקונים משהו. אף פעם לא היו לי צעצועים נורמליים.

אימא שלי הייתה תופרת מצויינת, והיא הייתה תופרת מעילים הולכת איתם לשוק ומחליפה אותם תמורת אוכל. היה סיפור אחד שעכשיו מצחיק אותי, אבל אז כמובן לא צחקנו – פעם אחת היא הלכה לשוק עם מעיל חדש שתפרה, מישהו הגיע ומדד את המעיל ואז פשוט לקח את הרגליים וברח.

לימודים

הייתי צריכה ללכת לבית הספר בפעם הראשונה בשנת 1946, אבל הייתי חולה ולא הלכתי. רופא אחד אמר שיש לי מחלה קשה שאז היה קשה לרפא, אז התחילו לתת לי זריקות ובסוף החלמתי, והלכתי לבית הספר בגיל שמונה בשנת 1947. לא היה לי כלום מוכן לבית הספר, לא תיק, לא מחברות ולא ספרים, גם תלבושת לבית הספר לא הייתה לי. הייתה לנו שכנה יהודייה שהצליחה באופן כלשהו לקבל כספים מאמריקה, ואימא שלי קנתה ממנה ספרים בשבילי ובד לתפור לי תלבושת לבית הספר. אימא תפרה לי שמלה כתומה מהבד הזה, ואני הייתי מאוד מאושרת. הסתכלו עליי מוזר, אבל אני לא התייחסתי לזה, מאוד אהבתי אותה. בשביל להכין לי תיק, אימא שלי קנתה חומרים שונים ותפרה לי תיק לבית ספר בדיוק כמו תיק קנוי, היא הייתה מאוד מוכשרת בתפירה.

כשהתחלתי ללכת לבית הספר למדתי לא טוב, המורה הייתה נוזפת בי ובבית היו אומרים לי שאין מי שיעזור לי, המצב הכלכלי לא היה טוב וכולם היו צריכים לעבוד, אז אף אחד לא היה יכול ללמד אותי. בבית הספר הילדים כבר ידעו דברים מהבית ואני לא, פיגרתי בחומר מאחוריהם, והם היו מעליבים אותי וקוראים לי טיפשה. לאט לאט הבנתי שאין לי על מי להסתמך והתחלתי ללמוד בעצמי והשתפרתי. סיימתי בית ספר בהצטיינות, אז היו נותנים מדליות למצטיינים, ולי בכוונה שמו ציון אחד לא טוב ולא נתנו לי מדלייה, ככל הנראה בגלל שאני יהודייה. אחרי זה הלכתי ישר לעבוד, ובערב הייתי לומדת. אחרי שסיימתי לימודים במכללה חשבתי שכאן זה יסתיים, אבל אחרי ויכוחים עם אימא שלי הלכתי גם לאוניברסיטה.

ההיכרות עם בעלי

הייתה לנו קרובת משפחה שבאה לבקר ובאותו זמן הייתה אצלה דיירת, והיא הייתה בת דודה של בעלי. הוא היה בכלל מעיר אחרת, אבל בזמן ההוא במקרה הוא היה בקייב, אז הוא הגיע עם בת הדודה שלו וקרובת המשפחה שלנו לבקר אצלנו. הוא היה מאוד פתוח, ידידותי, ישר ניגש אליי והתחיל לדבר איתי. מה שהדהים אותי זה שהוא היה מאוד רומנטי, מה שלא היה טיפוסי לגברים בדרך כלל, הוא אהב דברים יפים וטבע ופרחים, והייתי מראה לו מקומות יפים. הוא היה גדול ממני בארבע שנים ואהב לצייר, בלי ללמוד בשום מקום הוא היה מאוד כשרוני, הוא אהב גם לכתוב שירים. יצאנו במשך כמה חודשים, ואז ביולי התחתנו. כשהתחתנו והתקרבנו יותר אחד לשני, הבנתי שאנשים כמוהו מאוד נדירים, הוא היה אדם מאוד טוב.

לא הייתה לו השכלה, היה לו קשה ללמוד ואז כולם התעסקו בלשרוד אחרי המלחמה ולהרוויח כסף, ופחות התעסקו בילדים ובלימודים שלהם, אז אחרי שהתחתנו אימא שלו לקחה אותו ואמרה לו שעכשיו שזה רציני הוא צריך ללכת ללמוד, ואני ישבתי איתו ועזרתי לו ללמוד כדי לסיים בגרות. הוא עבד בתור טכנאי. בשנת 1965 התחתנו, ובשנת 1966 נולד סלאבה, ולאימא שלך חיכינו הרבה זמן, היא נולדה בשנת 1978.

אימא שלי נפטרה בשנת 1975. היא הייתה נורא חולה, ומתה בבית. מאוד קשה לאבד מישהו שאוהבים. אני זוכרת שאחרי המוות של בעלי היו באים אנשים ושואלים לשלומי, ואחת מהן ניגשה אליי ואמרה "מה קורה? אני כבר לא רואה את בעלך" וכשסיפרתי לה, היא ענתה לי שזה היה בן אדם יחיד במינו, נדיר מאוד. הוא תמיד אהב לעזור לכולם, היה אדיב ונחמד.

 ביום נישואינו

תמונה 1

עם בעלי זיכרונו לברכה

תמונה 2

עבודה

עבדתי כמפקחת על איכות העבודה במפעל משי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה כשילדתי את הבן שלי סלאבה בשנת 1966. כשהייתי בחופשת הלידה שלי קראו לי לעבודה ואמרו שאני צריכה לחזור כמנהלת מחלקה או שימצאו מישהי אחרת, אז חזרתי לעבודה ובאותו זמן גם למדתי כימיה באוניברסיטה בשנה השלישית. כשהציעו לי את התפקיד עברתי לניהול וכלכלה. ככה יצא שהייתי יוצאת מוקדם מהבית כשסלאבה עדיין ישן וחוזרת מאוחר בערב והוא כבר ישן, וככה במשך כמה חודשים כי הייתי צריכה ללמוד את הקורסים הראשונים של ניהול וכלכלה והיה לי הרבה מאוד עומס. בעבודה מאוד אהבו אותי, הייתי בתפקיד בכיר יחסית, ועבדתי שם במשך 37 שנים, כשכל הזמן הזה התחלפו בערך 10 מנהלים.

בכל השנים שבהם עבדתי אף אחד מעולם לא התלונן עליי, וכולם היו נחמדים מאוד. יצאתי גם לטיולים מאורגנים מטעם העבודה. היינו ברומניה ובהונגריה, ואני זוכרת שאמרו לנו ברומניה לשמור על הדברים שלנו קרוב אלינו כי יש שם המון גנבים. בהונגריה נהנתי יותר. כשעלינו לארץ מצאתי מקום קטן בבניין מעל מועדון ועבדתי שם בתור תופרת.

 מאלבומי

תמונה 3

חלום

כשהייתי קטנה והלכתי לבית הספר, חלמתי להיות מורה, אבל כשגדלתי הבנתי שלהיות מורה זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, ועם איך שהילדים בכיתה שלי התנהגו כלפי המורים הבנתי שאני לא רוצה את זה. כשסיימתי בית ספר המורה שלי עוד ניסתה לעזור לי ולארגן לי עבודה בבית הספר, אבל הם שם המציאו שיש משהו לא תקין אצלי או בציונים שלי ולא הסכימו לקבל אותי, כנראה כי אני יהודייה. חוץ מזה גם נורא אהבתי לקרוא ספרים, הייתי נרשמת לספרייה ומשאילה ספרים, וגם בעבודה ניהלתי מעין ספרייה וכל זה היה בחינם, עשיתי את זה בהתנדבות מרצוני. גם כשעלינו לארץ חיפשתי ספריות וקראתי ספרים. הייתי הולכת לקונצרטים, הרצאות, הצגות ועוד.

 תמונות מהאלבום המשפחתי שלי

תמונה 4

תמונה 5

הזוית האישית

סבתא מירה: היה לי קשה ועצוב להיזכר בכל הדברים שקרו, אבל כששאלתם אותי שאלות היה לי נעים שהנכדות שלי מתעניינות במה שעבר עליי.

ניקול הנכדה: היו דברים חדשים שהופתעתי לגלות, שמסתבר שגם אחרים במשפחה לא ידעו על סבתא, וקיבלתי גם מענה להרבה שאלות שעניינו אותי.

מילון

Артель
בית חרושת קטן

Лушпайки
קליפות

Слесарь
טכנאי

ציטוטים

”כשנתעשר אני אקנה לך “

”הסתכלו עליי מוזר, אבל אני לא התייחסתי לזה, נורא אהבתי אותה“

הקשר הרב דורי