מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה בירנבוים ורציתי לספר לכם על סבתי  לאה גרוס ועל ילדותה במשק השיתופי ניר עציון שעל הכרמל. וכך  סבתא מספרת..

בית ההורים  והרקע  המשפחתי

נגה נכדתי היקרה, רציתי לשתף אותך בחוויות הילדות שלי. חוויות ילדות יש לי למכביר, רציתי להתמקד בכמה סיפורים שיתנו לך תמונה איך חיינו  "פעם", בלי כל הטכנולוגיה של היום. (על  טלפון נייד ומחשב יכולנו רק לדמיין). גם  אם  ארחיב  קצת על  הרקע של המשפחה חשוב לי לספר זאת  כדי שתביני מה הם השורשים של המשפחה שלנו. משפחה של  חלוצים, אנשי תורה, אנשים צנועים ואנשי חסד. אנשים שערכי התורה אהבת  האדם והארץ היו הבסיס לחינוך שלי ושאותם אני מנסה להעביר לך.

שמי לאה גרוס, נולדתי בתאריך 27.2.61  במשק שיתופי ניר עציון שעל הכרמל. בת  בכורה בין ארבעה ילדים. ההורים שלי, יעקב ושושנה הדאיה,  עסקו בחינוך והיו בין הראשונים שהקימו את בית הספר האזורי בניר עציון. אבי שימש כמנהל בית הספר שנים רבות ואמי שושנה הייתה מורה בבית הספר.

אמי נולדה בישראל וגדלה בכפר פינס למשפחה של חלוצים. ההורים שלה, שמעון ורחל ברוסטין, עלו בשנת 1934 לארץ מריגה עוד לפני קום  המדינה והם התחתנו בארץ. לסבא שמעון היה לול תרנגולות רפת ופרדס. הוא גם שימש כשוחט בכפר סבא. שמעון היה אדם צדיק וכל שבת היה הולך לעין  עירון, ישוב סמוך, כדי להתפלל שם ולהיות החזן.

יש לי זיכרונות ילדות רבים מהביקורים בכפר. לסבא שמעון היה חמור. סבא היה מרכיב אותנו על העגלה, סבתא רחל היתה מכינה ריבות טעימות מהפירות שגדלו לה על העצים שבגינה. מאוד אהבנו לבוא לכפר ליד הבית של סבא וסבתא. היה מגדל מים גבוה ולידו הייתה חורשה קטנה עם  מתקני שעשועים, כמו קרוסלה, נדנדות ומגלשה. מאוד נהנינו לבוא לשחק שם. סבא שמעון וסבתא רחל זכו לאריכות ימים וזכו לנינים שהם אימא שלך והאחים שלה.

אבי, יעקב הדאיה, נולד בישראל בשכונת אוהל משה שבירושלים להורים הרב עזרא ולאה הדאיה. סבא של אבי היה הרב המקובל, הרב שלום  הדאיה. עלה לארץ מחלב שבסוריה והתיישב בירושלים. הרב שלום היה ראש ישיבת המקובלים בית אל ומגדולי חכמי ארם צובא. סבא שלי, הרב עזרא הדאיה, נולד בירושלים והיה רב גדול. הוא שימש כדיין ואב בית דין בחיפה. סבתא שלי, הרבנית לאה  הדאיה, הייתה אישה צדיקה, הרבתה  בגמילות חסדים ותפילות (אצל אבי נהגו לקרוא בשם עוד כשההורים בחיים. זה היה כבוד גדול להיקרא בשם של סבתא ולזכות להכיר את סבתא לאה).

בתור ילדים אהבנו לבוא לבקר את סבא וסבתא בחיפה ברחוב עבס. מהמרפסת ראו את הנוף של מפרץ חיפה ובית דגון. ליד הבית צמח שיח יסמין וכל פעם  שעליתי במדרגות, הרחתי את ריח התבשילים מעורב בריח בושם היסמין. סבתא לאה בישלה מאכלים מיוחדים של העדה החלבית, כמו קובה מטוגנת, מרק חמוד, מדיאס (תבשיל של חצילים וקציצות ברוטב עגבניות) סופריטו ועוד.

מצד אבי אני דור שלישי בארץ ואילו מצד אמי אני דור שני בארץ ובבית אכלנו מאכלים המאופיינים בקיבוץ גלויות, מאכלים של עדות אשכנז ומאכלים של עדות  ספרד.

אימא שלי הגיעה לניר עציון כמורה חיילת ואבי, כשסיים את לימודי ההוראה ואחרי השחרור מהצבא, הגיע בתור מורה למשק. הם התחתנו והקימו  את ביתם בניר עציון. כשההורים שלי התחתנו הם גרו בדירת חדר, היכן שהיום ממוקם בית הארחה של ניר עציון. כשהייתי בערך בת שנתיים, הוריי קיבלו צריף קטן עם שלושה חדרים. ליד הבית הייתה גינה קטנה. מאחורי הבית היה דשא גדול שמסביבו היו עוד ביתנים וצריפים ששימשו בתי מגורים. שם אהבנו לשחק עם כל החברים. הבית שלנו היה בית חם ואוהב, חיינו בצניעות ובפשטות אבל לא היה חסר לנו דבר. בשולחן שבת תמיד עלו מטעמים שאימא ואבא שלי בישלו. אבא שלי היה מספר לנו את סיפורי פרשת השבוע מתוך הספר "התנ"ך שלי בתמונות".

אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מגיל הגן  הוא שאני יושבת עם אבא שלי ביחד עם הספר "תמונות מספרות" (ספר מוכנות והעשרת שפה). הייתה לנו שעה קבועה ביום ומאוד אהבתי את השעה הזאת.

סבתא לאה בת 4 תשכ"ד

לא הייתה לנו טלוויזיה ואהבנו לשחק במשחקים כמו חמש אבנים, קפיצה בחבל. סבתא שושנה תפרה לי בובה מבד איתה אהבתי לשחק ואבא שלי  בנה לי עגלה גדולה לבובה מעץ. באותה תקופה לא היו בבית מכונות כביסה, הייתה מכבסה גדולה במשק וכל משפחה קיבלה שקית עם מספר. שמו את הכביסה המלוכלכת בשקית נפרדת לשקית לכביסה צבעונית וכביסה לבנה. אני זוכרת שהיו שולחים אותי למכבסה להביא את השקיות. במכבסה היו מכונות גדולות שפועלות על קיטור. האחראי על המכבסה היה מכבס וכל אחד לקח את הכביסה לתלות בבית. אימא שלי הייתה גם הרבה מכבסת ביד. ורק כשהייתי בערך בת שש ההורים קנו את מכונת הכביסה הראשונה שלהם.

את, נגה, מאוד אוהבת שוקו. בכל הזדמנות את מבקשת ממני שאכין לך. אבל אין כמו השוקו של פעם. זה היה השוקו הכי טעים. אנחנו את החלב לא קנינו במכולת. אימא שלי הייתה שולחת אותי עם כד למחלבה של המשק. שם היה מיכל גדול עם ברז ממנו היינו ממלאים את הכד. אחר כך  אימא הייתה מרתיחה את החלב בסיר גדול שבו שמה צלוחית מיוחדת מפיירקס. כשהחלב התחיל לרתוח בסיר, הצלחת התחילה לרקד בתוך הסיר ולהשמיע רעש, וזאת כדי למנוע מהחלב לגלוש. עד היום אני נזכרת בגעגוע לשוקו הטעים שהכנו מהחלב הזה. לא כמו היום, שהחלב שמוכרים לנו  בסופר מהול ברובו במים. הטעם של השוקו של אז היה כמו שוקולד מומס בשמנת מתוקה.

(הערה: כשסבתא סיימה לספר לי על השוקו אמרתי, "אני עדין חושבת שהשוקו של היום יותר טעים")

מלחמת ששת הימים ויום שחרור ירושלים

בשבוע הבא אנחנו חוגגים את יום שחרור ירושלים, שזה נס גדול, ורציתי לספר לך מה אני זוכרת ממלחמת ששת הימים ויום שחרור ירושלים.

כשהייתי בת שש, בגיל גן חובה, פרצה מלחמת ששת הימים. בימים שלפני המלחמה הייתה תקופת המתנה וכולם היו במתח האם תפרוץ מלחמה.  אבא שלי היה לוחם בגולני. אותם גייסו בין הראשונים. אבא ארז תרמיל גב, חיבק אותנו, ולא ידענו מתי יחזור. אימא שלי נשארה בבית עם שלושה ילדים  קטנים. אני זוכרת שכל שעה היינו שומעים חדשות ברדיו. אנחנו בתור ילדים שרנו את השיר "נאצר מחכה לרבין, שיחכה ולא יזוז כי נבוא מאה אחוז  .." נאצר היה הנשיא של מצרים ורבין היה הרמטכ"ל שלנו. באותה תקופה במשק היה גרעין נח"ל. הבנות מהנח"ל שגרו בצריף בשכנות  אלינו הגיעו בערב לביתנו לעזור לאמי בהתגוננות של העורף. על החלונות של הבית הדבקנו נייר דבק כדי שהזגוגיות שיתנפצו לא יתפזרו. הנייר דבק של אז היה בצבע חום ולא שקוף כמו היום. כדי שיידבק היינו צריכים ללקק את הנייר מהצד האחורי, הבנות עזרו לאימא שלי לתלות על החלונות שמיכות צמר שחורות כדי לעשות "האפלה", שאם יבואו מטוסים של האוייב, לא יידעו שגרים כאן אנשים.

היה רק מקלט אחד במשק שהיה ממוקם לא רחוק מהצריף שלנו. אימא הזמינה חברה עם הילדים שלה שגרו רחוק מהמקלט כדי שישנו אצלנו. בשאר המקומות במשק חפרו שוחות ועל יד השוחות שמו שקי חול כדי להגן. הגננת חנה עשתה איתנו תרגילי התגוננות. היינו רצים בטור אחד אחרי השני שפופים למקלט.

את ההתרגשות והשמחה כשהודיעו ששחררו את ירושלים וההודעה שהכותל בידינו אני זוכרת עד היום. אם אני לא טועה, גם ירדו כמה טיפות גשם  ואמרנו שמהשמיים בוכים מהתרגשות ביום המיוחד הזה. כולנו שרנו את השיר "ירושלים  של זהב."

סבתא לאה עם עגלה

כשאבא השתחרר מהצבא, מיד אחרי המלחמה בקיץ של אותה שנה אימא ואבא לקחו אותי ואת אחי הקטנים לטיול לראות את ירושלים, קבר רחל ומערת המכפלה בחברון. לקחנו מונית שבה הנהג היה ערבי. הוא הסיע אותנו לכל המקומות הקדושים ששוחררו במלחמת ששת הימים. התפללנו בכותל המערבי, טיילנו בשוק הססגוני. הסוחרים בשוק צעקו: "הכל בלירה" (אז הכסף הישראלי היה לירות ולא שקלים). הם ניסו למכור את מרכולתם. הלכנו לטיול על החומות המקיפות את העיר העתיקה. אני זוכרת שהתאכזבתי שהכל בנוי מאבנים ולא מזהב, כמו בשיר "ירושלים של  זהב."

כיצד העסקנו את עצמנו בגיל בית הספר היסודי

למדתי בבית הספר בניר עציון, לבית הספר הייתי הולכת עם חברתי מילכה שגרה בשכנות אלי. כל בוקר היא הייתה עוברת דרך הצריף שבו גרנו, הייתה קוראת לי והיינו צועדות ביחד לבית הספר שהיה ממוקם בגבעה ממול. בצהרים בדרך חזרה היינו מתיישבות על סלע ומשלימות מהר את  שיעורי הבית כדי לספר בבית שאין לנו שיעורים. במיוחד מיהרנו להשלים את השיעורים לפני השעה שתיים. ומה היה מיוחד בשעה הזאת?

בשעה שתיים שידרו ברדיו פינה לילדים "לבן לבת ולכל המתעניין", שם היו מספרים סיפורים בהמשכים בצורה של תסכיתים. תסכית זו יצירה מומחזת המשודרת ברדיו. הייתי מרותקת לסיפור ומחכה בציפייה לשעה הזאת עד היום אני זוכרת את שיר הפתיחה של התוכנית.

"זו השעה שלנו אז שבו לכם סביב

שלום לך שלום גם לך ולכל מי שמקשיב…"

אני יודעת שאת, נגה, מאוד אוהבת לקרא ספרים. גם אני מאוד אהבתי לקרא בתור ילדה וגם היום. בצריף שליד הבית שלי הייתה ממוקמת הספרייה של המשק. לספרנית קראו אהובה. הספריה הייתה המקום האהוב עלי בתור ילדה. אהובה כבר ידעה מה אני אוהבת לקרוא והיא תמיד המליצה לי על ספרים יפים. הייתי הולכת להחליף ספרים ולפעמים הייתי חסרת סבלנות והייתי סקרנית על מה הספר מספר. התיישבתי על המדרגה שבכניסה לספריה והתחלתי לקרוא. הספרים שאהבתי לקרוא היו של האסופית, אן מאבונלי, ספרים של דבורה עומר, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית של אייניד בליטון, ועוד. ספרים שגם היום אני רואה שילדים אוהבים לקרוא.

בכיתה ב' ההורים שלי קנו את הטלוויזיה הראשונה. השידורים היו בשחור לבן והיה רק ערוץ אחד ששידר כמה שעות ביום. האנטנה הייתה מונחת  על הטלוויזיה בתוך הבית והיינו מנסים כל הזמן לסובב אותה כדי לקלוט את השידורים בלי הפרעות. הייתה תוכנית שמאוד אהבנו לראות בערבית קראו לה סמי וסוסו. תוכנית לילדים שסוסו הוא בובה. אבא שלי שידע ערבית היה מתרגם לנו.

בבית שלנו הייתה ספריה גדולה של ספרי קודש, אנציקלופדיות וספרי עיון רבים. היום יש לנו את גוגל כדי לחפש מידע. בילדותי היינו נעזרים באנציקלופדיות כל פעם שהייתי צריכה להכין עבודה על נושא מסוים או נזקקנו לספרי עזר שיעזרו לי בלימודים. אימא שלי מיד קנתה את הספר כדי  שיהיה לנו  בבית. היו לנו בבית כמעט את כל סוגי האנציקלופדיות: האנציקלופדיה העברית, התלמודית, מקראית, מכלל ואביב. אבא היה משאיל  ספרים לכל מי שביקש כדי שייעזרו בהם בלימודים.

אימא שלי, כמורה, הייתה משקיעה שעות בהכנת מערכי השיעור. היא אהבה לגזור לתלמידים את המחברות בצורות מיוחדות. למשל, בחנוכה לסביבון, מחברת בנושא הפרדס לתפוז ועוד. היא גם הזמינה הביתה תלמידים כדי שיעזרו לה לצייר פלקטים לקירות ואני הייתי עוזרת להם. אני  זוכרת שקנו לי לוח קטן וגירים ואהבתי לשחק במורה. בעקבות האהבה של ההורים למקצוע, החלטתי שאגדל גם אני אהיה מורה. ובאמת אני עסקתי בחינוך הרבה שנים עד שפרשתי והייתי מורה לילדים לקויי למידה שהתקשו ברכישת קריאה והבנת הנקרא.

אחר הצהרים היינו מאוד עסוקים. היו לנו חוגים ופעילויות כמעט בכל יום. למדנו לנגן בחלילית ובמנדולינה עם גברת יהודית רייך. היה חוג אומנות עם גברת טליאקוצו שלימדה אותנו לתפור ולרקום.

מכיתה ה' בחופש הגדול היינו עובדים במשק היו משבצים אותנו בתפקידים והיינו צריכים להחתים את האחראי על כרטיס בו פירוט מספר השעות  שעבדנו. תמורת זה היו לוקחים אותנו לטיולים, קייטנות ומחנות של בני עקיבא. בכרם היינו מקפלים ארגזים, במטע הבננות מגלגלים את השקים  הכחולים בהם היו עוטפים את הבננות. העבודה המועדפת עלי הייתה כעוזרת לגננת בקייטנות שבגני הילדים ובחדר האוכל שבבית הארחה, שם הייתי מלצרית. למדנו איך לערוך שולחן ולקפל את המפיות בצורה מיוחדת. אני חושבת שהתקופה הזאת לימדה אותי אחריות.

בחברת הילדים היינו מקושרים לשכבת הגיל הצעירה מאיתנו בשנה וקראו לנו "קבוצת ראם". בכל שבת הייתה פעולה. כמו כן, לפעמים היינו מתאספים על הדשא הגדול שליד הכיכר ובית הכנסת, יושבים ומדברים. למסיבות פורים, חנוכה ויום העצמאות היינו עושים הופעות ביחד עם המדריכים. בשבתות ובסתם יום חול היינו מתאספים ויוצאים לטיולים רגליים ביערות הכרמל לכיוון בית אורן או לעין הוד, כפר האומנים השכן, שם היינו מסיירים בגלריות.

מי אמר שלא שווה לקרוא?

כשהייתי בערך בגילך בכיתה ד'- ה' הייתי מנויה על העיתון "דבר לילדים" ומאוד אהבתי לקרוא בעיתון. דבר לילדים היה שבועון והיו שם מדורים  שונים של יעוץ וטבע. סיפורים ושירים של מיטב הסופרים הישראלים באותה תקופה. ביום בשבוע בו העיתון היה אמור להגיע, הייתי הולכת בשמחה למבנה של מזכירות של המשק, לכל משפחה הייתה תיבת דואר, שם חיכה לי העיתון. הייתי מתיישבת על הספסל ליד המזכירות ומתחילה לדפדף  בו בסקרנות.

היה מבצע לרשום חברים ואני שכנעתי את החברה הטובה שלי שלומית שגרה בבית לידי להירשם ולעשות מנוי לעיתון. לאחר כמה ימים שמעתי  את שלומית קוראת מהחלון: "לאה, לאה, אנחנו זכינו בפרס הראשון על זה שרשמת אותי ועשיתי מנוי לעיתון". שאלתי אותה: "איך את יודעת?" היא אמרה לי שאבא שלה אמר שהם קיבלו מכתב מהעיתון שמבשר שזכינו בפרס הראשון.

הוזמנו ל"בית דבר" כדי לקבל את הפרס. נסענו לתל אביב באוטובוס. אני נסעתי עם אימא שלי ושלומית נסעה עם אבא שלה. התרגשנו כל הדרך. הגענו ל"בית  דבר"- אני זוכרת שהבניין היה ישן ואפור. קיבלו אותנו מאוד יפה, היו שם עוד שתי חברות שגם הן זכו בטרנזיסטור שזה רדיו  קטן. אנחנו קיבלנו שעון יד יקר של חברת סייקו. השעון היה עגול וגדול עם רצועה אפורה מגומי. את הפרס נתן לנו אוריאל אופק, הסופר שהיה העורך באותה תקופה של העיתון. מאוד התרגשתי לפגוש את אוריאל אופק שהיה סופר ידוע וקראתי כמה ספרים שלו. זה כמו שאת נגה היית בטח מתרגשת לפגוש את הסופרת שאנון מסנג'ר שכותבת את סידרת הספרים "שומרת הערים האבודות" שאת מאוד אוהבת לקרוא. זה היה השעון הראשון שלי, דרכו למדתי לקרוא שעון. בכל פעם שאבא של שלומית חברתי היה פוגש אותי, הוא היה שואל אותי: "מה השעה?". הוא רצה לבדוק האם אני יודעת לקרוא שעון.

סבתא לאה (בצד ימין) זוכה בשעון בעקבות מנוי לדבר לילדים. בתמונה הסופר אוריאל אופק שהיה עורך העיתון באותה תקופה, שנת 1971

הפתעות? לא תודה (מסיבת בת המצווה)

בשנה הבאה נחגוג איתך נגה בשמחה את מסיבת הבת מצווה שלך. רציתי לשתף אותך בחוויות מהמסיבה שלי. בכיתה ו' חגגו לי את מסיבת הבת מצווה. אני זוכרת שמאוד התרגשתי. את המסיבה ההורים שלי עשו בחדר האוכל הישן במשק. הזמנתי את כל תלמידי הכיתה שלי ואת הילדים בשכבה מתחתי שהיו איתי בקבוצת ראם. אבא שלי כמנהל בית ספר הזמין גם את כל המורים והעובדים של בית הספר. גם הסבתות שלי והדודות  הגיעו. מאוד התרגשתי. תפרו לי במיוחד שמלה יפה. שמלה מבד משובץ באדום לבן וצווארון גדול לבן. אבא שלי חיבר לי דרשה אותה הקראתי בבת מצווה.

סבתא לאה חוגגת בת מצווה

לקראת מסיבת הבת מצווה שלי באחד השיעורים המורה אידה שהייתה מחנכת הכיתה קראה לקבוצת בנות מהכיתה ואותי לא הזמינה. הייתי  סקרנית למה קראו להם שאלתי את החברה שלי שלומית שישבה לידי לאן הם הלכו והיא ענתה שהיא לא יכולה לספר. במיוחד לא יכולה לספר לי ומאוד נעלבתי. כך קראו להן כמה פעמים ואותי לא שיתפו, הרגשתי מאוד פגועה למה לא משתפים אותי. הגיע יום הבת המצוה ואז במסיבת הבת  מצווה גיליתי למה הם לא שיתפו אותי. הן עשו לי הפתעה והכינו ריקוד והצגה. מאז אני לא אוהבת הפתעות ותמיד רוצה לדעת מה מתכננים  בשבילי.

קיבלתי מתנות רבות וגם סכום כסף קטן שאבא שלי הפקיד בבנק. המתנות הזכורות לי במיוחד היו שרשרת מזהב וטבעת מסבתא לאה (אימא של  אבא שלי). קיבלתי טרנזיסטור שמאוד אהבתי לשמוע את מצעד הפזמונים הישראלי. מטריה יפה, ותיבה לתכשיטים שיש לי אותה עד היום.

סבתא רבתא וסבא רבא יעקב ושושנה, ההורים של סבתא לאה. סבתא אריה סבתא לאה, אני נגה בצד שמאל ואחותי אורי

הזוית האישית

נגה: היה לי כיף מאוד להיות עם סבתא ולשמוע את הסיפורים שלה אני רוצה להודות לסבתא לאה, על שהשתתפה איתי בתוכנית "הקשר הרב דורי". אני מאחלת לה שתמשיך לספר לי עוד סיפורים.