מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל קהתי נולדתי ב1960 בקבוצת יבנה.

אני סבתא של עלמה. עלמה נכדתי הבכורה. אני אמא לחמישה ילדים: עמית, ניצן, נטע, לוטם ויובל. נולדתי בשנת 1960 בקיבוץ יבנה להורים שהגיעו לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל. גדלתי במסגרת חיים שיתופית, בה הילדים התחנכו בבתי ילדים, יחד עם קבוצת ילדים בני אותו שנתון. יחד גדלנו, ישנו, למדנו, בילינו וגם צברנו הרפתקאות רבות.

יש לי זיכרונות רבים מילדותי בקיבוץ. חלקם מופלאים וחלקם קצת קשים. אהבתי להיות בחברת הילדים עם חבריי, ולשמחתי החברים גם מאוד אהבו אותי. (מי שלא היה אהוב בחברה סבל מאוד). יש לי חוויות רבות מהלינה המשותפת. לא תמיד היה לי קל להיפרד מהוריי בלילה, ואני זוכרת שהרבה פעמים הייתי רצה לבית הוריי בלילה בחושך, ונשארת לישון איתם עד הבוקר. כדי שזה לא יתפרש כבעיה מול מזכירות הקיבוץ ומול ועדת החינוך, אני חושבת שפיתחתי בעיות נשימה ומחלות אחרות, וכך היה לי תירוץ להגיע הביתה בלילה להוריי. יש לי גם זיכרונות איך היינו משגעים את שומרי הלילה ומשתוללים בבית הילדים ועושים חגיגות.

כשגדלתי והייתי בתיכון זכורים לי לילות רבים ללא שינה בהם היינו משוטטים בקיבוץ, נכנסים בגניבה למטבח, למאפייה הקיבוצית ו"גונבים" אוכל. אהבנו לעשות שטויות והשתדלנו שלא להיתפס ע"י המחנכים שלנו. אבל לא הכל היה רק הרפתקאות. החינוך בקיבוץ לימד אותי הרבה דברים שהולכים איתי עד היום. מהחינוך והחיים בקיבוץ רכשתי ערכים של חברות, של מוסר עבודה, של שותפות ועזרה לאחר, ואני גאה על כך עד היום!

בחרתי לשתף את עלמה באמצעות תמונות מתקופת התיכון שלי. התמונות מתארות חוויה חברתית מתקופת התיכון. תמונה עם חבר קרוב בשם גיל איתו גדלתי מלידה עד סוף התיכון. התמונה מביעה את הקשר הקרוב שהיה לי ולחבריי לאורך השנים, ומתארת את תקופת ההתבגרות ואת החוויות הרגשיות מאותה תקופה. התמונה השנייה שלי היא עם שתי חברות קרובות, כולם קראו לנו טריו כי כל הזמן היינו שלישייה צמודה.

נראה לי שחוויות חברתיות שעברתי במשך שנות ילדותי והתבגרותי דומות לחוויות שעלמה נכדתי עוברת. יש דברים שהזמן לא משנה.

עם סיום התיכון התגייסתי לפיקוד הנח"ל. מאד רציתי להיות מפקדת של טירוניות בחיל הנח"ל. יכול להיות שהסיבה היתה בגלל שהוריי הגיעו לקיבוץ דרך גרעין נח"ל, ונשארו לחיות בקיבוץ כי האמינו בדרך החיים הזאת.

השרות בצבא הפגיש אותי לראשונה עם בנות מחוץ לקיבוץ שלי, ואני זוכרת שזה פתח בפניי עולמות חדשים ומרתקים. למדתי להיות מפקדת ופקדתי על חיילות, במבט לאחור, אני לא כל כך נהנתי מהשירות הצבאי, ואני חושבת היום שדי בזבזתי את הזמן בצבא.

מיד עם תום השירות הצבאי התחתנתי עם איתמר, בעלי היקר, שהיה חבר שלי מסוף כיתה י"ב. איתמר גם בן קבוצת יבנה והיה הכי טבעי ומתבקש שנשאר לגור בקיבוץ, וכך עשינו.

נולדו לנו בקיבוץ ארבעה ילדים וחיינו במסגרת חיים משותפים. שניים מילדינו (אבא של עלמה ואחותו) ישנו אף הם בלינה המשותפת עד גיל שלוש. אני זוכרת בתור אמא לילדיי, כמה היה לי קשה להשכיב אותם בפעוטונים ולא לידי. לשמחתי לאחר מספר שנים החליטה אסיפת החברים בקיבוץ, להעביר את לינת הילדים ליד הוריהם וזה הרגיע אותי מאד.

זיכרון ילדות שלי מחוויית הנגינה 

בקיבוץ הייתי מאד מעורבת ופעילה ועסקתי בחינוך ובהוראת מוסיקה. כשנישאתי, קיבלתי במתנה מסבא וסבתא שלי פסנתר, והיה לי פסנתר משלי. בילדותי למדתי פסנתר והייתי הולכת להתאמן בנגינה בפסנתר הציבורי של הקיבוץ, שהיה באזור חשוך, בודד ומפחיד. יש לי זיכרונות קשים מהלילות בהם הייתי מתאמנת ומנגנת בצריף החשוך, בו היו גם עכברים.

היה לי חלום  להיות פסיכולוגית או מקצוע טיפולי אחר, אבל הקיבוץ החליט שאלמד הוראה, ובגלל אהבתי למוסיקה, בחרתי ללמוד הוראת מוסיקה. עד היום אני קצת שמחה וקצת מצטערת שכך התגלגלו הדברים.

בגיל שלושים וחמש נכנס לאיתמר (בעלי) ולי "חיידק"! החלטנו שכל חיינו היינו בקיבוץ, והגיעה השעה לנסות חיים אחרים. יחד עם ארבעת ילדינו עזבנו והרחקנו עד לגליל לישוב בשם הושעיה. בהושעיה נולדה לנו הבת החמישית, והתחלנו פרק חדש בחיינו, בו אנו חיים עד היום.

אני עוסקת בהוראה ובחינוך ושנים רבות, המשכתי ללמד פסנתר ומוסיקה. אנחנו שמחים ומאושרים בחלקנו.

סיפורה של טבעת:

צילי, סבתא רבא של עלמה (אמא של סבא איתמר), נולדה באנטוורפן שבבלגיה. בילדותה חוותה את מלחמת העולם השנייה, ויחד עם משפחתה נאלצה לברוח ולהסתתר על מנת להינצל מהגרמנים. אביה של סבתא צילי עסק בעבודת יהלומים, והיו להם תכשיטים רבים. בעזרת התכשיטים הצליחו לשחד אנשים רבים לאורך שנות המלחמה ולהינצל. חלק מהתכשיטים נשארו אצל סבתא צילי לאורך שנות חייה. כשסבתא צילי היתה בת שבעים וחמש היא חלתה בסרטן. יום אחד היא הזמינה אותי לביתה, ופתחה בפניי מגירה בה היו מספר תכשיטים יפים, וביקשה ממני לבחור לי תכשיט. בחרתי את הטבעת. טבעת עדינה עם יהלום. מעולם לא היו לי תכשיטים כאלה יקרים, אבל מה שהיה יקר בעיניי זה לא היהלום אלא הזיכרון שהולך עמי מידי יום, כל יום, ומזכיר לי את סבתא צילי, שהיתה סבתא מאד טובה לילדיי, והיתה אישה חכמה מאד שלימדה אותי המון דברים.

היום אני, סבתא יעל, עדיין עובדת בחינוך, עיקר העבודה שלי בליווי מורים חדשים במשרד החינוך, ובפיתוח המקצועי של המורים והמפקחים.

אני אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שליחות לעבוד בחינוך. לצד העבודה אני מתנדבת במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים, ומלמדת אותם מוזיקה, כמו כן אני סבתא לאחד עשר נכדים ואני משתדלת לבקר אותם כמה שיותר.

לסיכום, המסר שלי לעלמה נכדתי האהובה – להמשיך להיות מלאת שמחה ומוקפת חברים ולגלות רגישות גם לאלה שקשה להם.

ועוד מסר – לא לפחד מעבודה קשה ולהתמיד בבחירות שלה, גם אם יש רגעים קשים. אני אוהבת אותך עלמה. מאד מאד!!

הזווית האישית

הנכדה עלמה: אני חושבת שהמפגש ביני לבין סבתא שלי יעל היה מאוד מלמד למדתי על החיים של סבתא שלי בקיבוץ ולמדתי על החלומות שהיו לה ואני ממש מודה על הזמן שסבתא שלי נתנה לקשר הרב דורי אני מודה על ההזדמנות ללמוד יותר על חייה של סבתא שלי.

סבתא יעל: אני חושבת שהמפגשים בינינו היו מאוד חשובים, והוסיפו לחיבור ביננו. שמחתי לראות אותך בחברת החברים שלך בכיתה, וללמוד קצת יותר על החיים שלך בביה"ס. שמחתי מאוד לשתף אותך בפרקים וחוויות מהחיים שלי, ואני בטוחה שזה גם תרם לך. תודה גדולה על ההזדמנות.