מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 5.1.1950 במקום מקסים בשם אורוגואי לאימא בשם פולה ואבא בשם אברהם. רוב האנשים שם היו מאוד נחמדים והים היה מאוד קרוב לביתי. יש לי אחות ששמה דוריס וכעת היא גרה בסאן פאולו שבברזיל.

אברהם, אבא שלי נולד בפולין וכשהיה צעיר מאוד הוא עבר עם משפחתו לגור באורוגואי. אמי, פולה, נולדה וחיה כל חייה באורוגואי. סבי וסבתי מצד אמי נולדו ברומניה וסבי וסבתי מצד אבי נולדו בפולין. הורי עבדו בחנות תכשיטים בשם טסורו והם היו בה כמעט כל היום כך שבקושי היו בבית ואני ואחותי היינו נשארות בבית לבד רוב הזמן למרות שלפעמים אמי הייתה באה להביא לנו אוכל בצהריים ואז חוזרת לחנות.

לי ולסבתי היה קשר די חזק והייתי נפגשת איתה הרבה. לרוב היא הייתה באה אלינו הביתה ולוקחת אותי מבית הספר והיא תמיד הייתה כועסת על אמי כשהיא הייתה כועסת עלי. אימא שלי הייתה כועסת עלי לפעמים, כי הרבה פעמים היא הייתה רוצה שאני אעשה משהו שאני לא רציתי לעשות ואז סבתא שלי הייתה אומרת לה שאם אני לא רוצה לעשות את זה אז אין בזה צורך.

למדתי בבית ספר יסודי שנקרא "בית ספר ציבורי ארגנטינה", בחטיבת "רודו" ותיכון "יאבה". בתי הספר הללו לא היו יהודיים ולא למדו שם עברית לכן אם היית רוצה ללמוד עברית היית צריך להשכיר מורה מקצועי לעברית וזה היה עולה לא מעט כסף כך שלא למדתי עברית באורוגואי.

בשונה מישראל באורוגואי אז היו לומדים שש שנים בבית ספר יסודי ארבע שנים בחטיבה ושנתיים בתיכון (כמובן שלא קראו לזה שם כך). כעת לומדים באורוגואי שש שנים בבית ספר יסודי ושש בתיכון. בבית הספר שלי לא היו שיעורים נפרדים כמו בישראל היינו לומדים הכל ביחד וכשהיינו לומדים דברים שקשורים למדעים, אני הכי נהניתי, לכן אני חושבת שאני יכולה להגיד שהשיעור האהוב עלי הוא מדעים.

בגיל 15 בבית הספר אני וחברה שלי היינו מוכרות מאפים מטעם בית הספר היינו הולכות עם ארגז של מאפים ונעמדות במקום כלשהו ומוכרות וכמעט כל בית הספר היה עומד בתור כדי לקנות מהמאפים שלנו. מכרנו הרבה מאפים והשגנו הרבה כסף, אבל את כל הכסף היינו חייבות להחזיר לבית הספר. זה היה נחמד גם אם לא הרווחנו מזה כסף כי היינו יכולות לצאת מהשיעורים.

מעשה קונדס

בבית הספר שלנו הייתה ילדה שאהבה מאוד להוריד נעליים בזמן השיעור. היא הייתה מסוג הילדות המעצבנות והסנוביות שיש בכל בית ספר. יום אחד ידיד שלי החליט למתוח אותה והוא גנב לה את הנעליים. הוא התכופף לרצפה, כאילו שנפל לו מחק מתחת לשולחן וכך העברנו את הנעליים, מאחד לשני עד לסוף הכיתה. כשהמורה ביקשה מהילדה הזאת לקום ולפתור תרגיל על הלוח היא לא מצאה את הנעליים שלה ואז אחד הילדים בשורה האחרונה אמר: "אני רואה אותן הן כאן" וכל הילדים התחילו להתפקע מצחוק.

כשהייתי קטנה התחביבים שלי היו רכיבה על אופניים, קפיצה בחבל עם חברות, לשחק קלאס ועוד כל מיני משחקי חברה שיכלתי לשחק עם חברותי. בילדותי לא חגגתי בת מצווה כי אז לא היה דבר כזה באורוגואי לבנות רק בנים היו חוגגים. לבנות היו חוגגים בגיל 15 מן מסיבה נחמדה עם ריקוד יפה, בגד מיוחד שבדרך כלל תופרים אותו במיוחד בשביל האירוע ואני הזמנתי את כל החברים והחברות שלי למסיבה.

באורוגואי היו לנו שני בתים, אחד לחורף ואחד לקיץ. הבית של החורף היה במרכז ליד בית הספר והכל ובית הקיץ היה במקום אחר רחוק משאר הדברים. הבית של הקיץ היה קצת יותר קטן מהבית של החורף אבל היה בו חצר ענקית שהיה אפשר לשחק בה ובשניהם אני הייתי עם אחותי בחדר.

כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה מכריחה אותי ללבוש בגדים מכוערים,  שלא הייתי אוהבת ללבוש למשל חצאית ארוכה עד הרגליים או נעלי בובה עם גרבונים ואני הייתי שונאת את זה, אז כשיצאתי עם חברות, הן היו מחכות לי עם שקית של בגדים נורמליים, יפים ואני הייתי מחליפה את הבגדים שאימא שלי גרמה לי ללבוש וכשהיא הייתה באה לאסוף אותי הייתי מחליפה את הבגדים בחזרה.

כשהייתי קטנה היה מקום שאליו הייתי הולכת לרכב על אופניים והיה בו אגמון שילדים היו מכינים סירות נייר ומשיטים אותן בו ובחורף האגמון היה מתמלא בראשנים ואני מילאתי דלי במים של האגמון עם הראשנים. לקחתי את הדלי הביתה ושמתי אותו במרפסת כי היה פשוט לגדל אותם. אהבתי לראות איך הם הופכים לאט לאט לראשנים.

יום אחד ירד המון גשם וכל המרפסת התמלאה במים ואף אחד לא הבין למה וכשהאנשים המומחים הגיעו לבדוק את הבעיה הם מצאו בתוך הצינור משהו כמו שמונה צפרדעים וההורים שלי מאוד כעסו עלי ולא הסכימו לתת לי ללכת לאגמון. כשכבר הלכתי לשם אז אסרו עלי להביא אפילו לא ראשן אחד הביתה.

עלייה

עליתי לארץ בתאריך 17.8.1999, הטיסה הייתה ארוכה, אך יפה כמעט כמו כל טיסה. אני עליתי לארץ כי הילדים שלי עלו לארץ ואני רציתי להיות איתם. כאשר עליתי גרתי תחילה במרכז הקליטה חודשיים ושם למדתי את מעט העברית שאני יודעת, כי כמו שהזכרתי קודם באורוגואי לא למדתי עברית, אך בכל זאת רוב הזמן הייתי מדברת באנגלית. לאחר חודשיים עברתי לגור בקרן היסוד ברעננה ושם גרתי בערך 11 שנים ולאחר מכן עברתי לגור בדירה אחרת ולפני כשבע שנים עברתי לגור בכפר סבא.

כאשר עליתי לארץ, עבדתי בקליניקת מסאז'ים ברעננה, מאחר ולא ידעתי עברית טוב, כשרק עליתי לארץ, עשיתי כמה טעויות מצחיקות למשל: בקליניקה היה צריך להביא ללקוחות נעליים מנייר, כדי שיוכלו ללכת לשירותים עם נעליים ולא יחפים, אז אמרתי לאחת הלקוחות שאני הולכת להביא לה מכנסיים וכשהבאתי לה נעליים, היא לא הבינה איפה המכנסיים, שאמרתי לה שאני אביא לה ואז היא אמרה לי שאלו נעליים ולא מכנסיים.

בפעם אחרת, כשבאו הגננים לטפל בחצר של הקליניקה ועשו המון רעש, הממונה עלי באה ושאלה אותי: "מה זה כל הרעש הזה?" ואני אמרתי לה "הגנבים באו" והיא לא הבינה על איזה גנבים אני מדברת. אחרי כמה דקות, כשהיא הבינה על מה אני מדברת היא אמרה לי "אלו גננים לא גנבים". למרות כל הטעויות שעשיתי שגרמו לבלגן אני שמחה שעליתי לארץ.

הזוית האישית

סבתא סוזנה: לפי דעתי העבודה עם נכדתי הייתה מעניינת ומעשירה מאוד. היא קירבה ביני לבין מאיה ותרמה לזמן איכות ביננו בנושאי שיחה שונים מהרגיל.

מאיה: החוויה הייתה מהנה מאוד ונהניתי מאוד מזמן האיכות שנוצר בעקבותיה. הסיור במוזיאון "אנו", במסגרת התכנית, היה מעניין ומעשיר במיוחד ונתן לי זווית נוספת להסתכל על העבר של העם היהודי.