מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה נולדתי בשנת 1944. גדלתי בקיבוץ כפר גלעדי.

כְּפַר גִּלְעָדִי הוא קיבוץ באצבע הגליל ליד מטולה וקריית שמונה השייך למועצה אזורית הגליל העליון. הקיבוץ מורכב מאיחוד שנעשה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 בין כפר גלעדי, תל חי וקיבוץ טבריה. מדרום לקיבוץ שוכנת כיום מכללת תל חי. ויקיפדיה

מילדות מכנים אותי בשם חיבה דבורל'ה והתרגלתי לכינוי זה.

כשאני משווה את הילדות שלי לילדות של היום, אני מוצאת כמה הבדלים מאוד בולטים. כל ילדותי הצטיינה בלינה משותפת. לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ויקיפדיה.

כל אמא לאחר הלידה הייתה מביאה את התינוק היישר לבית התינוקות. בלילה הייתה שומרת לילה שישבה מול מכשיר, ודרכו הייתה מאתרת את הקולות בכל בתי הילדים עד כיתה ז'.

לאמא אסור היה להיכנס לבתי הילדים במשך הלילה, גם לא להניק את בנה התינוק, שזה עתה נולד. במידה והתינוק בכה השומרת הייתה בהתאם לצורך מחליפה לו חיתול מבד או נותנת לו מים בלבד, מבקבוק. להרבה משפחות הלינה המשותפת הייתה קשה נפשית ולכן באופן טבעי, בהמשך השנים כל הקיבוצים עברו ללינה משפחתית.

זיכרונות מילדותי

חדר האוכל הקיבוצי היווה עבורי מרכז התכנסות של כל הקיבוץ. כמו בכל הקיבוצים, גם בכפר גלעדי היו מגישים שלוש ארוחות:  בוקר צהרים וערב. המשפחות לא היו מבשלות אוכל בביתם, כי לא היו תנאים לכך. מכאן לחדר האוכל היה תפקיד מאוד חשוב גם של אוכל וגם חברתי לא פחות .

בגיל הנעורים נהגנו לצאת לגיוסים במטע, בפרדס, בכרם או בגן הירק. כמובן שלא קיבלנו כסף תמורת העבודה למרות שעבדנו שעות רבות בשמש ובגשם.

בשנים הראשונות בריכת השחייה שלנו הייתה מגדל המים. היינו מטפסים עם סולם עד למעלה, ויורדים עם סולם פנימה אל המים שגובהם בערך מטר. בהמשך נסענו בערך חצי שעה דרומה, למעיין יפיפה שנקרא ג'חולה,

שְׁמוּרַת עֵין תְּאוֹ (עין ג'חולה) היא שמורת טבע מוכרזת בעמק החולה, המורכבת ממעיין העתק הנובע למרגלות הרי נפתלי מתוך מערה, בריכת מים, וחורשת עצי אלה אטלנטית עתיקים. גודל השטח המוכרז הוא 30.65 דונם. השמורה הוכרזה ב-9 בנובמבר 1967. שטח נוסף המיועד להרחבת השמורה נמצא בתכנון מתקדם.

הבריכה שאליה מתנקזים מי המעיין אינה בריכה טבעית. בריכה זאת נחפרה על ידי אנשי קיבוץ כפר גלעדי בשנות ה-50 של המאה ה-20 כדי שתשמש מקור מים זמין לשדות שחברי הקיבוץ עיבדו בסביבת המעיין. טמפרטורת מי הבריכה היא קבועה ונעה בין 23-21 מעלות. חום זה מאפשר לקיים במי הבריכה מינים של בעלי חיים וצומח נדירים. במי הבריכה נמצאים חסרי חוליות נדירים וצמחים כמו נופר צהוב וקַרְנָן טָבוּל שהם צמחים מוגנים הקרנן טבול נמצא בסכנת הכחדה בישראל.

בעבר היו במעיין דגים ושושנות מים, ואפילו מערה שהיינו נכנסים אליה בשחייה. היום המעיין מוגן ואסור להיכנס אליו.

הוזוית האישית

ישי: למדתי על סבתא שלי דברים שלא ידעתי, ואני מאחל לה להיות בריאה