מאגר סיפורי מורשת

שמי בת שבע שמש, גדלתי במושב 'ירדנה' בצפון הארץ – זהו מושב מיוחד מאוד, גם משום שהוא קטן וכולם שם מכירים את כולם ומתפקדים כמשפחה אחת גדולה, וגם בגלל שהוא הוקם בצמוד לגדר המערכת עם 'ירדן'.

בשל הקירבה הצמודה למדינת אויב, סבלנו מהתקפות כמעט יומיומיות של הפגזות קטיושות, וחדירת מחבלים למושב שלנו. המושב היה מקום שכיף לגדול בו, בגלל המרחבים הירוקים, החיות, החברים, מצד שני בגלל ההפגזות, נדרשנו הרבה פעמים להסתגר בבתים או במקלטים, וזה היה מפחיד וקשה. הפגזים נפלו גם בבתי ספר ובמגרשי משחקים, ואפילו פעם אחת, נפל צמוד לביתי! מזל שהיינו באותו הרגע במקלט.

סבתא בת שבע במושב ירדנה (השנייה מימין)

החייל שהציל אותי

היה לילה אחד שאותו לא אשכח, הסירנות התחילו לצפור והבנו ששוב יש הפגזות וצריך לרוץ באמצע הלילה למקלט (שהיה רחוק יחסית מהבית). ההורים שלי וכל אחיי, לקחו איתם את השמיכות ורצו לכיוון המקלט. הכל היה חשוך מאוד, שמעתי קול של חיילים ברקע, הם רצו לכיוון שלנו בכדי להרים את הילדים ולעזור להם להגיע במהרה למקלט. חייל אחד לקח אותי בידיו, והתחיל לרוץ יחד איתי לכיוון המקלט, אך לא הספקנו להגיע בזמן…

נשכבנו מהר על האדמה והצמדנו את הידיים לראש בפחד, עד שתסתיים ההפגזה. כאשר פסקה ההפגזה, המשכנו לרוץ למקלט, אך פתאום- פגז ועוד פגז… שוב נשכבנו על הרצפה, אך כשקמתי ראיתי את החייל נשאר לשכב על הריצפה – הוא נפצע מההדף של הפגז. לא יכולתי לרוץ ולהזעיק עזרה. לא נותר לי אלא לצעוק ממקומי. חיילים אחרים שמעו את הצעקות שלי ובאו לעזור לחייל. אני לא רציתי לעזוב את החייל שהציל אותי, רציתי להישאר שם לידו. נתתי לו לשתות מים וניסיתי לעזור לו לקום. החיילים הרימו אותו ולקחו אותו למקלט של הוריי. כשפינו אותו מהמקלט, לחשתי לו 'תודה תודה' לפני שנפרדו, אבל הוא לא יכל לענות לי, הוא לא הצליח לדבר אלא רק חייך.

הזוית האישית

הנכדה נטע: נהנתי מאוד ללמוד על העבר של סבתי, על הדרך לבלות זמן איכות ביחד איתה.

סבתא בת שבע: נהנתי לעבוד עם נכדתי, ולספר לה על הסיפור שלי .