מאגר סיפורי מורשת

סבתנו, שושנה רוז'נה בריל נולדה במרטין סלובקיה 1937, להורים אירנה ורוברט בריל.

פירוש המילה בריל זה משקפיים בסלובקית, אנחנו מניחים שבמקור השם מגרמניה. אחיה טומי בריל נולד לאחר המלחמה. היא עלתה לארץ ביולי 1949, (בגיל שתיים עשרה) ב 1 באוגוסט 1949 היא הגיעה לקיבוץ מרחביה, שבו היא גרה עד היום. כשהגיעה לארץ שמה שונה לשושנה, בשנת 1952 היא פגשה את סבנו, הוא הצטרף לכיתת הלימוד שלה, ובשנת 1957 הם התחתנו, ושם משפחתה שונה לאילת (סבנו שינה את השם מאלשטטר לאילת לפני הנישואין).

סבתנו שושנה מספרת:

נולדתי בצ'כוסלובקיה בעיירה טורצ'נסקה-טפליצה. שהייתה עיירת נופש וטיפולי ספא, בת יחידה להורי אירנה ורוברט בריל. בשנת 1942 (כשהייתי בת חמש) עם החלטת הנאצים על הפתרון הסופי, ראיתי ושמעתי המון רכבות שעברו ליד ביתנו, בדרכן לאושוויץ, ואז החלו להיעלם בנות הדודות שלי וכל המשפחה של אמא.

הורי החליטו לשלוח אותי לכפר בדרום סלובקיה, ליד הונגריה. הדבר הכי חשוב שאבא אמר לי היה, לעולם לא לספר שאני יהודייה. הכפר היה כפר עשיר שגידלו בו תירס ובעיקר טבק, שהיה מצרך מאוד מבוקש על ידי הצבא. גרתי אצל משפחה בה היו חמישה ילדים, כשהבת הבכורה כבר הייתה נשואה עם ילד, כך שהיה די צפוף. בגילי הייתה בת אחת והיו לנו הרבה חברות, ילדות של השכנים. שיחקנו, קטפנו פרחים ופירות, והיו גם חתולים וכלבים. הפחדים והגעגועים להורים היו בלילות, כשאני לבד במיטה. הייתי שם שלוש שנים, עד סוף המלחמה.

ב-1945 הורי הגיעו לקחת אותי, ונשארו איתי שבוע בכפר, על מנת שאסתגל אליהם מחדש. נשארתי בבית הורי ארבע שנים. בינתיים נולד אחי הקטן, טומי. בשנת 1949 אורגנה על ידי קן "השומר הצעיר" בברטיסלבה קבוצת נערים ונערות בגילאי 12-18 שמטרתה לעלות לארץ ישראל לבד ללא הורים. שהינו חודש באיטליה, ואז עלינו על האונייה "עצמאות", שהייתה אוניית משא, ושטנו במשך שלושה ימים עד לישראל. דרך שער העלייה, עברנו לכפר סבא למוסד "אונים", ומשם לקחו אותנו נונקה (ארז) ושעיה בונה (שהיה אז מנהל המוסד החינוכי במרחביה). היינו קבוצה של עשרים ילדים ונקלטנו ב"מוסד מרחביה" ב1.8.49 נקראנו קבוצת "איילה".

קלטו אותנו מאוד יפה. אומצנו במשפחות בקיבוץ. אני הייתי במשפחה של הנייה כל השנים. מעולם לא שאלו אותנו מה עברנו ואנחנו לא סיפרנו, והנה אני בגיל שתיים עשרה שוב לבד ללא הורים. ניסינו לדבר בטלפון מדי פעם, אבל מרוב געגועים, רק בכינו ולא הצלחנו לדבר. בינתיים הכרתי את אלי(סבא שלנו) שהיה איתי בקבוצה, ואנחנו ביחד עד היום.

הורי הגיעו ארצה ולמרחביה כשהייתי בת תשע עשרה, וכבר שירתי בצבא. החלטתי שהם יישארו בקיבוץ כי לא יכולתי להיפרד מהם שוב. הצלחתי לעמוד על דעתי מול המזכירות, והוחלט שיישארו בקיבוץ במעמד "הורים". כמובן שגם טומי אחי נשאר ומאז היינו ביחד. כל ארבעת הילדים שלנו חיים במרחביה, ארבע עשר הנכדים, ושלושת הנינים גם גרים במרחביה. המסר שלי הוא שמשפחה זה הדבר הכי חשוב ולחיות בלי משפחה זה קשה, זה העבר.

כיום אנו מוקפים בבני משפחתנו, וזה משמח אותנו מאוד. ואפשר להגיד עלי שאני אמא לארבעה, סבתא לארבעה עשר וסבתא רבתא לשלושה.

הזווית האישית

זיו, יואב, והללי: לראיין את סבתא שלנו היה חוויה מעניינת מאוד, לאחר הראיון נסחפנו לעוד שיחות על נושאים אחרים, גם סבנו הצטרף לשיחה, וסיפר לנו על רגעים מהחיים שלו. לדוגמה: באיזה מלחמות לחם, מה הוא עבר במלחמה, איך הוא נפצע במלחמה. סיפרו לנו גם על תגובות המשפחה והקרובים לסיפוריהם. בסך הכל זאת הייתה חוויה מאוד מלמדת ונהנינו מאוד. אנחנו מאחלים לסבתא שתמשיך להיות ספורטיבית, לעשות מה שהיא אוהבת לעשות, שתמשיך להיות מנהיגת המשפחה, שתקבל עוד כמה נינים והכי חשוב בריאות! "חזק ואמץ!" (המוטו של תנועת השומר הצעיר שבזכותה סבתא בארץ).