מאגר סיפורי מורשת

שמי שורקה הירשפלד, נולדתי בעיר תל אביב ב-30.9.1945, ברחוב אחד העם 7' להורי צבי ויוכבד מדנס.

הורי נולדו בפולין, אמא בעיר הרוביישוב ואבא בעיר קוז׳ניץ. הם עלו לארץ בשנת 1933, שניהם היו מבתים מאוד ציונים שאהבו את ארץ ישראל. אבא עבד בארץ בפרדסים ובבניין ואמא שלי סללה כבישים. הורי הכירו בתל אביב, התחתנו, הקימו את ביתם בעיר תל אביב, והקימו משפחה. אחי גדעון, הבכור, אני נולדתי השנייה, שמי שרה מרגלית על שם שתי סבתות שנספו בשואה, ואחותי הצעירה יפה, קראו לה על שם שתי סבתות שנספו בשואה. בבית הזה גרנו עם עוד משפחה, משפחת כהן.

כשהייתי בת שנה עברתי עם הוריי ואחי גדעון לבית ביד אליהו, רחוב שדרות המעפילים 30.  זאת שכונה של חיילים משוחררים. אבא שלי היה חייל בבריגדה היהודית, שהתפקיד שלו היה להגן על ארץ ישראל מחוץ לגבולות הארץ. כשהוא חזר אחרי 7 שנים, קיבל את האפשרות לגור בבית בשכונה של החיילים המשוחררים – בית קטן, צמוד קרקע עם גינה משני הצדדים. אבא גידל עצי פרי, בנה לול של תרנגולות וערוגות של ירקות. גם בריכה של ברווזים היתה בחצר, וכל זה כדי להקל על המשפחה מבחינה כלכלית בזמנים קשים. זו הייתה תקופה קשה במדינה. תקופה שכל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר הנפשות. היינו הולכים לצרכנייה(כך קראו לזה פעם) ושם לפי התלושים כל משפחה קיבלה את המצרכים הבסיסיים(סוכר, קמח, ביצים).

כשהייתי בת שלוש, פרצה מלחמת השחרור, המצרים הפציצו את התחנה המרכזית שהייתה מאוד קרובה לבית שלי. תקופה קצרה לפני, כשהרגישו שהולכת להיות מלחמה, פיקוד העורף של אז, שקראו לו "הג"א" – הגנה אזרחית. נתנו הנחיות למי שיש חצר, לבנות שוחה במקום לרוץ למקלט בזמן הפגזה, שהיה רחוק מהבית. אבא שלי קיבל הדרכה איך לבנות את השוחה. אבא חפר תעלה עמוקה לפי המידות שקבל, מלא שקי חול ושם בשוליים מסביב, וכסה את השוחה בלוח גדול של אסבסט. כשנשמעה אזעקה, הסרנו את הלוח וירדנו להיות בשוחה. חושך, ריח של אדמה רטובה. בכיתי הרבה, כך ההורים מספרים. לא היה לי נעים שם. אמא חבקה אותי ואני חבקתי את הבובה. לפעמים זה היה כמה רגעים ולפעמים זה היה גם בלילה. עברנו תקופה באמת קשה. המשמח הוא שקמה מדינת ישראל והייתה חגיגה גדולה.

אמא שלי שמה לב שאני פוזלת בעין אחת. אמא החליטה שהיא לוקחת אותי לרופא בעל שם עולמי, פרופסור טיכו – מומחה עיניים לילדים, שקיבל אותנו בירושלים. הנסיעה לירושלים הייתה ארוכה. אמא לקחה אוכל, כי לפעמים היינו צריכים לבלות הרבה שעות בדרכים. אני זוכרת שכשהגענו מוקדם והיינו צריכות לחכות, הייתי משחקת עם האצטרובלים בגינה שלו. פרופסור טיכו קבע שהפזילה שלי היא תוצאה של השהייה בתוך השוחה, ומהפחד שהייתי בו. הוא פסק שהייתי צריכה להרכיב משקפיים, ולכסות בתריס את העין הבריאה. מאוד סבלתי מזה, כי הילדים מאד הציקו. אני הייתי כמעט היחידה בכיתה עם משקפיים, אבל קיבלתי תמיכה רבה מהגננות, המחנכות, מההורים שלי וזה מאד עזר לי להתגבר על הסיטואציה. העין בהחלט התחזקה, והמצב שלי מאד השתפר, אבל עד היום אני מרכיבה משקפיים, לפי הבחירה שלי.

כל פעם שאני מספרת את הספור הזה, אני חושבת על ההורים שלי, שעברו איתי את המצב הזה, וכמה כסף הם היו צריכים להוציא כדי לשלם לפרופסור בעל השם העולמי. אני מתארת לעצמי שההורים אספו גרוש לגרוש כדי שיהיה להם את הכסף לשלם, ואני על כך בהערכה כל החיים שלי.

הזוית האישית

נוגה: היה מאד מעניין להקשיב לספור ולדעת שסבתא עברה את כל זה.