מאגר סיפורי מורשת

השם שלי המקורי הוא בלהה וזה שם תנ"כי, אבל זה שם שבעצם תרגם את השם האמיתי שנתנו לי ההורים שלי – ביאטריס. ביאטריס זה היה שם של סבתא שלי, אימא של אבא שלי, שנרצחה בשואה. אחר כך קראו לי בילי, בילי קרא לי הבעל שלי, אחרי שהוא הכיר אותי, זה היה שם החיבה שהוא נתן לי – בילי ומאז אני בילי.

נולדתי ב-24 בנובמבר שנת 1949 בתל אביב, זה היה חורף קשה אפילו שלג ירד בתל אביב, שנה מאוד מיוחדת. נולדתי בתל אביב בדרום תל אביב, ברחוב צ'לנוב. כשגרנו שלוש משפחות בדירה עם שירותים ומטבח ואמבטיה משותפים בתל אביב. רק הרבה יותר מאוחר עברנו. ההורים שלי הצליחו לקנות דירה ברמת גן ועברנו לרמת גן אז בעצם אני ילידת תל אביב.

כשהייתי ילדה, אני לא כל כך זוכרת שהיו לי תחביבים בתור ילדה, זה היה היתה תקופה אחרת, לא כל כך הרבה חוגים ולא כל כך הרבה פעילויות כמו שיש לילדים של היום, כמו שיש לכם שפע כזה. הייתי בתנועת הצופים, נסעתי לטיולים, השתתפתי בפעולות אבל אני באמת באמת לא זוכרת שהיו לי איזה שהם תחביבים מיוחדים או חוגים שהשתתפתי בהם. אני רוצה להוסיף משהו, שדווקא בצורה ממש מצחיקה ואולי לא מצחיקה, ואולי זה הגיוני, שדווקא בשנים הבוגרות יותר שלי, הרבתי בלימודים ובחוגים ובהעשרה עד היום. אני מאוד מאוד אוהבת ללכת לכל מיני פעילויות של תרבות ועיסוקים שמעשירים את החיים שלי

המשפחה המצומצמת של סבתא בילי

לא נשארה לי חוויה כזו בזיכרון. חוויה של כעסים גדולים ממש לא נשארה לי, אבל מאוד ברור לי שכעסו עליי. זה היה דור כזה. החינוך שלו היה חינוך מחמיר, קשוח, שדרש הרבה מהילדים. כל ההסתכלות על הילד ועל החינוך שלו הייתה שונה לגמרי ממה שאתם מכירים היום. הרבה פחות סלחנות, הרבה פחות חיבוקים ויותר דרישות. אני חושבת שאם כעסו עליי, אז כעסו עליי זה היה אולי אם לא אכלתי, אם לא סידרתי דברים בבית או אם איחרתי לחזור הביתה דברים כאלה. סה"כ הייתי ילדה מאוד טובה וממושמעת וגם הייתי תלמידה מצטיינת אז אפילו לא היתה להם שום סיבה לכעוס עלי בכיוון הזה אבל כן דרשו ממני וציפו ממני גם בהתייחסות לאחות שלי, שבתור בת בכורה חשבו שאני בהחלט צריכה לעזור לה ולתמוך בה ולהשתתף בחינוך שלה.

בבית ספר תיכון למדתי בתל אביב. גרתי ברמת גן ולמדתי בתיכון אליאנס, כל ישראל חברים ברמת אביב, כי ההורים שלי, אבא שלי במיוחד, החליט, שבית הספר התיכון הטוב שהיה ברמת גן, תיכון אהל שם, לא מספיק בשביל הבת המחוננת שלו. הוא חיפש לי בית ספר תיכון אחר ומצא את תיכון אליאנס בתל אביב שלמדנו בו צרפתית ברמה מוגברת. הייתי נוסעת לבית ספר בשני אוטובוסים בכיוון הלוך ובשני אוטובוסים בכיוון חזור. היום שמחפשים בית ספר קרוב לבית, היום זה נשמע ממש לא הגיוני שילדה צעירה צריכה לנסוע כל כך הרבה שעות באוטובוס כדי להגיע לבית ספר, להתנתק מחברים שלה בשכונה בעיר, ליצור חברים חדשים שהם כולם גרים בסביבה אחרת. קשה.

אחר כך למדתי באוניברסיטת תל אביב שנה אחת ספרות ולשון עברית וצרפתית. אחר כך התחתנתי ואז הצטרפתי לבעלי שלמד בטכניון בבאר שבע שבה שלוחה של הטכניון. הצטרפתי ללימודים באוניברסיטת הנגב, אוניברסיטה שהייתה בראשית דרכה. למדתי וסיימתי לימודים של תואר ראשון בספרות כללית, לשון עברית וצרפתית וגם עשיתי תעודת הוראה. מאוחר יותר למדתי באוניברסיטת בר אילן למדתי תואר שני בחינוך חברתי, פעילות חברתית ולמדתי באוניברסיטת תל אביב שוב תואר שני בניהול ולמדתי בלסלי קולג' טיפול באומנויות. זה מבחינת תארים. עוד דבר שלמדתי בשנים האחרונות דווקא טיפול הנחיית קבוצות.

שירתי בבה"ד 20 בצריפין זה היה מחנה גדול של בה"דים, בסיסי הדרכה בתחומים שונים. אני שירתי בענף נשק

סבתא בילי בצבא

ההיכרות עם סבא

זה דווקא מצחיק הכרתי את סבא כשהייתי חניכה בצופים. הוא מבוגר ממני בארבע שנים. הוא היה מדריך שלי. אבל, כשאני הייתי חניכה בצופים והוא מדריך, לא ידעתי מיהו בעצם והוא מה שנקרא לא שם עליי. לימים, בשירות הצבאי, הגעתי לבסיס שהוא שירת בו ושם בעצם נפגשנו במסיבת פורים בבסיס. הוא ראה אותי וזהו. מאותו רגע הפכנו להיות חברים אחר כך היינו חברים הרבה שנים. באיזשהו שלב, החלטנו להתחתן ומאז אנחנו יחד.

מה אני עושה בזמני הפנוי: 

אני אתייחס לחיים הבוגרים שלי  -אז כמו שאמרתי לגבי התארים שלי, הלימודים האקדמיים זה משהו שעשיתי. הרבה. לימודים בכל מיני תחומים. כשלא לימודים לתארים, אז גם כל מיני הרצאות בכל מיני תחומים, קורסים שלקחתי באמנות, הרבה מאוד באמנות ובפילוסופיה. עד היום אני הולכת למופעי תרבות שונים – מחול, קונצרטים, מוזיאונים. אני מאוד אוהבת ובזה אני ממלאת הרבה מאוד שעות ביום יום שלי.

סבא בילי בחתונה עם סבא גדעון

ההורים שלי

ההורים שלי שמרו על אורח חיים נורמליים, במיוחד אבא שלי. הוא לא סיפר על השואה, הוא לא סיפר על המשפחה שלו, רק דברים חיוביים. לא הייתה אווירה של דיכאון בבית או עצבות מיוחדת. הוא שמר על קשרים עם בני משפחה, שבעצם דרכם הצלחתי קצת לשמוע ולהבין על הבית שלו, על תקופת הילדות שלו, על יוון ועל סלוניקי אבל מעט מאוד, הכל בלי לחצים.

רק בדיעבד, בשנים המאוחרות, כשכבר עמדתי על דעתי וידעתי ולמדתי על השואה, התחלתי להבין ובמיוחד בשנות ההורות שלי שכבר הייתה לי משפחה והיו לי ילדים ובעיקר כשאבא שלי התחיל לדבר ולספר לנכדים לצורכי עבודות שורשים שלהם, התחלתי לקלוט. התחלתי לקלוט מה זה היה, התחלתי לקלוט מה זה הסבל שלו.

המסעות שלי לפולין כמחנכת בבית ספר תיכון, חיזקו עוד יותר את ההבנה שלי על האסון הגדול של יהדות יוון, על מה שאבא שלי סבל. איזה גיבור הוא היה ואיזה גיבור עוד יותר הייתה בהישרדות שלו, כשהוא הצליח להגיע, בדרך לא דרך, לארץ ולהקים משפחה. להקים את המשפחה ולהמשיך לחיות עד גיל 101. זאת הגבורה האמיתית שלו ואני מעריצה אותו ולא מבינה איך הוא מסוגל היה לעשות את זה, למרות הקושי הענק ולהתנתק מהתקופה הזאת למרות הקושי הגדול בהישרדות.

בשנים האחרונות התחילו להיות יותר ברורים הסיוטים שהיו לו בלילה והעייפות מן החיים. בסופו של דבר, אני דור שני של ניצול שואה. אחרי שאני יודעת מה המשמעויות של להיות דור שני, אז אני יודעת שיש בי סימנים שיש בי שריטות שקשורות בנושא של השואה, אבל אני לא מרגישה את זה כחיסרון אלא רק כיתרון. אז הם השפיעו על החיים שלי – כן! אבל בעיקר בצורה הלא מודעת, כי אבא שלי מאוד מאוד מאוד השתדל לתת לי ולאחותי חיים שקטים ונורמליים.

סבתא בילי ואני שהייתי קטן

משלחת לחו"ל

אני חושבת שאמרתי את זה באיזשהו מקום, שאבא שלי היה ניצול שואה, אבל שבבית שלנו לא הרגישו את זה. אבא שלי לא נתן לנו להרגיש את התוצאות של החיים הקשים שהיו לו ואת התוצאות של החוויה הטראומטית שלו והוא באמת היה איש מאוד מאוד נעים ואוהב ונותן. זה מאוד הורגש בבית. ככה התייחסו אליי ההורים שלי בפינוקים בנתינה, אבל אני החזרתי להם בגלל שהייתי ילדה מאוד טובה, מאוד צייתנית, הייתי תלמידה טובה, לא היו צריכים לדאוג לי והם החזירו לי בדברים גם שלא היו נוחים להם כמו שאני הלכתי לתנועת נוער ויצאתי לטיולים וכל מיני דברים כאלה. זה לא היה בהווי שלהם והם לא היו רגילים לזה. הם די חששו, אבל הם לא נתנו לי להרגיש את זה. ובין הדברים האלה, היתה גם הרשות שהם נתנו לי והמאמץ שהם עשו מבחינה כספית כדי שאני אוכל להצטרף למשלחת לחו"ל. הייתי תלמידה בכיתה י"א בתיכון אליאנס בתל אביב. אותו תיכון שנסעתי אליו בשני אוטובוסים הלוך ושני אוטובוסים חזור מרמת גן. זה תיכון ששייך לחברת "כל ישראל חברים" שלמדנו בו ועשינו בגרות בצרפתית אבל הוא היה במקביל גם אחד מהתיכונים העירוניים קראו לזה תיכון עירוני י'.

בכיתה י"א בתל אביב היה נהוג שמכל בתי הספר התיכוניים יצאה משלחת של תלמידים מצטיינים לחו"ל וגם בנפרד, מבית הספר אליאנס, מבית הספר שלי, יצאה משלחת רק של תלמידי בית הספר המצטיינים. הייתי צריכה לבחור ובחרתי במשלחת של בית הספר, משלחת שהייתה לפרק זמן יותר ארוך -של חודש וחצי והרבה הרבה יותר יקרה והיה צריך לשלם הרבה כסף בשביל הטיול הזה. זאת הייתה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. לא הצטערתי שנסעתי עם החברים שלי מבית הספר, נסענו לכמה ארצות צרפת, איטליה, שוויץ. קיבלו אותנו מאוד יפה. התארחנו בכל מיני בתים של ילדים. היו לנו טקסים.  אני זוכרת טקס מרשים מאוד בבית העירייה בעיר ניס בצרפת, עם המון כבוד. אני בעצמי הייתי בקבוצה של הריקודי העם ואנחנו הופענו בריקודי העם כי כל המשלחות היו צריכות גם להופיע בפני האנשים שאירחו אותנו.

זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל במיוחד בתקופה שנסיעות לחוץ לילדים זה לא היה דבר שכיח כמו היום, ובכלל לא היה מקובל, אז בהחלט הערכתי מאוד את המאמץ שההורים שלי הקדישו לי וזאת הייתה חוויה שנשארה לי בזיכרון לכל החיים.

המשפחה המורחבת שלי ושל סבתא בילי

קישור לסרטון בו סבתא בילי מספרת על חשיבות המשפחה.

הזוית האישית

סבתא בילי: לא היה פשוט להתמודד עם הפרויקט הזה. חיכיתי לו. חשבתי שזה יהיה משהו שמאוד יכול לקשור ביני ובין נועם, אולי כי חשבתי שיהיו מפגשים כל פעם על איזה נושא אחר ואנחנו נספר ונדבר וזה יוביל לשיחה אחרת אבל זה לא קרה. בסופו של דבר זה קרה חלקית. לקח את הזמן שלו ואת הבישול שלו ואני מאוד שמחה על זה. דרך הפרויקט הזה, ובצורה שבה הוא בא לידי ביטוי, ראיתי שוב פעם נוספת, כמה לא פשוט להיות סבתא כזאת כמו שאת רוצה או חושבת או מדמיינת. אם את נחמדה, וממלאת את כל הבקשות, לא נכנסת לויכוחים או התנכלויות ומתרכזת בפינוקים אז זה קלי קלות. אבל אם את רואה את הסבתאות באופן שונה ומחפשת משמעות אחרת לתפקיד, לקשר, אז זו משימה ממש לא פשוטה. בוודאות ניתן לומר שלפחות עם הילד החכם, הדעתן והעומד על שלו, זה לא יצלח. אבל אם זה חשוב, צריך לנסות שוב ושוב ולא להרים ידיים ואף פעם לא לוותר על החיבוק, בתקווה שמתישהו אולי תהיה הבנה והפנמה אולי גם הערכה של הקשר.

נועם: אני חושב על התוכנית שהיא בסך הכל מיוחדת. בהתחלה לא התעניינתי בזה, כי לא התעניינתי ממש בדור של המשפחה שלי, אבל אחרי זה התחלתי קצת יותר להבין והבנתי שזה מעניין. הפרויקט הזה הוא בעצם כמו עבודת שורשים רק שמספרים ולא לכתוב ולכתוב ולכתוב – לספר וזה מיוחד. גם למדתי שם שזה בסדר לשמוע על כל המשפחה. אני מאוד אהבתי את החלק שלי על סבא רבא שלי שלא איתנו. ואני ממש אהבתי לשמוע את הסיפורים על הילדות שלה בעיקר ונהניתי.