מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גלבוע, סבתא של רותי, נולדתי בתאריך 31.1.41 ברמתיים (הוד השרון) בזמן מלחמת העולם השנייה.

ילדותי המוקדמת  

אני זוכרת שהייתי הרבה בשמש, בחוץ, היה נהוג לומר שהשמש מחזקת את העצמות. לא היו מודעים לגורם המזיק שלה לעור הפנים והגוף. אני זוכרת את עצמי בלול תינוקות, והכלב שלנו שהיה אז יותר גבוה ממני עומד מחוץ ללול. קראו לו רקסי, מלך בלטינית. תמיד היו לנו כלבים. אני זוכרת שהייתי בת שלוש ובאותו יום היה לי יום הולדת, וחשבתי כמה גדולה אני, וידעתי לספור עד שלוש.

החצר שלנו היה גדולה מאוד כי היא כללה גן פרי, ערוגות ירקות ובית אריזה לתפוזים ששם ארזו את התפוזים למשלוח לחו"ל. אבא שלי לקח את התפוזים הארוזים בארגזים לנמל תל אביב. היה גם פרדס גדול עם פסי רכבת שעליהן נסעה קרונית שנשאה ארגזים של תפוזים שנקטפו בפרדס. הקרונית שהייתה אצלנו בפרדס עבדה ללא חשמל היות והבית היה בראש גבעה, הפרדס שכלל 12 דונם היה במורד גבעה, לכן הקרונית ירדה לפרדס ללא עזרה. הבעיה הייתה בעליה: הפועלים דחפו אותה למעלה. היו לקרונית מעצורים והיה אפשר לעצור אותה באמצע הדרך.

בגיל שמונה שיחקתי קלאס בין פסי הרכבת. שיחקתי יחפה, ותוך כדי משחק שכלל קפיצות, דרכתי על נחש צפע שנם את שנתו בין הפסים, מתחת לחול. כשקפצתי עליו הוא התקשה וכמובן ברחתי במהירות. כשבאתי הביתה ראיתי שלא היה אף אחד. כשחזרו הורי הביתה לא האמינו לי שדרכתי על נחש.

הכלבים שהיו לי בילדותי

תמיד היו לנו כלבים. אני זוכרת את הכלבה הראשונה שלנו, קראנו לה אפורי, כי היא הייתה אפורה. מאוד אהבתי אותה. אחר כך היה פוקסי שהיה מאוד דומה לשועל. אבא שלי היה מאמץ כלבי רחוב עזובים. פוקסי ננשך על ידי תן חולה כלבת. כשראינו שהוא מתנהג משונה פחדנו לצאת מהבית. חיכינו שאבא שלי יבוא מהעבודה, שיתפוס את פוקסי ויביא אותו לווטרינר. כשהוא בא היה כמעט חושך, הוא לקח שק, וניסה לתפוס את פוקסי. פוקסי נשך אותו. כתוצאה מכך, אבא שלי קיבל זריקות בבטן, כואבות מאוד.

הכלבה הכי מפורסמת ואהובה עלינו הייתה בוקית. זו כלבה שאחותי הגדולה מצאה בתחנת האוטובוס, ליטפה אותה, והכלבה עלתה אחריה לאוטובוס. כלבה חכמה שגידלה דורות של גורים. הגורים שלה גם גדלו אצלנו בחצר. אחד מהגורים היה פזי החמוד אך הטיפש. רק אז, אחרי שפוקסי ננשך על ידי חולה כלבת יצא החידוש של חיסון כלבים נגד כלבת. אחד הכלבים של בוקית היה קטיושה. הייתי בטוחה שזו כלבה, למרות שאבא שלי אמר שזה כלב.

קראתי סיפור של טולסטוי "קטיושה מסלובה" ואהבתי את הדמות של קטיושה. קטיושה היה כלב חמוד, וגם הוא חלה בכלבת. הוא לא נשך אותי, ניחמתי אותו וליטפתי אותו עד שאימא שלי ראתה שהוא חולה, ואסרה עליי לגעת בו.

סבתי דליה עם פזי הכלב

חוויותי בגן הילדים

לגן לא הלכתי עד שהייתי בת חמש וחצי. הייתה מלחמת עולם שנייה, אבא שלי היה מגויס במצריים. אימא שלי הייתה לבדה ממונה על המשק ועל הפרדס, ולא היה לה זמן בשבילי. כשחזר אבא שלי מהמלחמה כעס שאני לא בגן. "מחר היא הולכת לגן" אמר. אני פחדתי מאוד מהשינוי. שנאתי את הגן. הייתי בודדה, והצטרפתי מאוחר לגן. לאחר תקופה מצאתי כמה חברות. לגן הלכתי דרך הפרדס, בשביל האמצעי בפרדס, אבל חזרה מהגן הייתי מחפשת את השביל ולא מוצאת אותו. וככה הייתי תועה והולכת לאיבוד בין העצים, בתוך שיחים.

בית הספר והמורים לאנגלית

אני זוכרת את עצמי כשהייתי בכיתה ז'. הייתי תלמידה מצוינת ואני זוכרת שהיה כיף בבית הספר מכיוון שהיה מגרש גדול וגינה גדולה. אני זוכרת שבית הספר היה ממש גדול. חוץ מכל הכיתות היה חלק של מלאכה והיה את חדר האוכל.

בחדר האוכל הילדים עזרו למבשלות להכין אוכל במטבח. לפיכך, מי שההורים שלו עבדו יכול היה לאכול ארוחת צהריים בבית הספר. בלימודים היה לי מהנה כי כיתה ז' הייתה הכיתה הראשונה שבה כיתתי למדה אנגלית, מפני שרק בכיתה ו' אנחנו למדנו את האותיות. המורה בכיתה ו' היה ממש מסכן משום שכל הילדים הפריעו כל הזמן והוא לא הצליח ללמד אנגלית. משום כך הייתי צריכה ללמוד את כל החוברת הראשונה בבית לבד.

המצב קצת הקשה עליי מפני שאף אחד בבית שלי לא ידע לדבר ולקרוא אנגלית. לשמחתי, בכיתה ז' הגיע מורה רציני שהצליח להשתלט על הכיתה. באחד השיעורים הוא שאל את התלמידים מי רוצה לקרוא סיפור אגדה קצר, ומפני שכל הכיתה לא למדה אנגלית ורק אני תרגלתי בבית, אז הצבעתי. אחרי פיסקה ראשונה שקראתי מצויין המורה שאל אותי מה קראתי, לא יכולתי לענות לו כי לא הבנתי מה קראתי. ידעתי לקרוא מעולה אך לא היה לי אוצר מילים בכלל.

כשהגעתי הביתה ביקשתי מאמי אם אפשר לקנות סיפרי אנגלית ומילון כדי לדעת את אוצר המילים שלא הבנתי היום בבית הספר. לשמחתי, אמי ענתה בחיוב והלכנו לקנות את הספרים שחשבתי שיעזרו לי.

סרטון בו סבתא דליה מספרת על תקופת השירות בצבא

סבתא דליה עם סבא עמוס ז"ל

הזוית האישית

דליה: בשיחות שלי עם רותי נהניתי מאוד. רותי שאלה שאלות, ומשאלותיה הבנתי שחידשתי לה על ילדותי ועל חיי, על אף העובדה שאני משוחחת הרבה על חוויותינו. עבודת השורשים הזו עזרה מאוד לקשר בינינו.

רותי: אני ממש אהבתי לעבוד עם סבתא על עבודת השורשים מכיוון שתמיד כיף לי לדבר איתה וכיף לי שהיא מספרת לי על עצמה.