מאגר סיפורי מורשת

שמי אליס מור יוסף, נולדתי בכפר דץ במרוקו  לאבי יצחק ולאמי חנה מלכא בשנת 1945.

החיים בכפר

אבי היה שוחט ואמי הייתה עקרת בית. בכפר הולדתי לא היו ברזים בבתים. אלא, היינו שואבים מים מן הנהר עם כדי חרס. את הלחם וכל שאר מצרכי המזון הכנו לבד בבית. לסבי היו שדות ומטעים ושם גידלנו פרות וירקות. סבי סיפק לשווקים: תירס, צימוקים, ענבים, תמרים, גזרים וכו'

את היין והצימוקים, סבי סיפק לשווקים את היין שהכנו מהצימוקים, אבא שלי היה רב של הכפר והייתה לו חלקת אדמה, הוא היה זורע חיטים ומייבש את החיטים, מניח אותם בשקים ותולה אותם קרוב לתקרה, כדי שלא יקבלו רטיבות, ושומר אותם בחדר מיוחד, חיטה שמורה עבור אפיית המצות לחג הפסח. סבתא שלי ז"ל הייתה טוחנת את גרעיני החיטה השמורה ברחיים של יד, ואחר כך היא הייתה מנפה את הקמח, ומקמח זה היינו מכינים מצות. את המים למצות היינו שואבים מן הנהר ערב לפני אפיית המצות, וכל הלילה המים שנשאבו היו בחוץ מכוסים "מים שלנו"

למחרת עם בוקר, סבתא שלי הייתה לשה את העיסה, כל פעם עיסה קטנה. רק בחורים מיומנים היו רשאים לרדד את הבצק ולהכין את המצות, ולאחר מכן סבתי הייתה אופה אותם בתנור, ותוך 5 דקות היו מצות מוכנות כשרות ומהודרות לפסח. את המצות שלנו אפו ב"תנור הראשון". אבא שלי היה המשגיח והשומר. ממצות אלו אבי היה מחלק 3 מצות לכל משפחה, סבא שלי היה מכין את החרוסת ומחלק לכל משפחה 3 מצות וחרוסת.

היה לנו בית גדול בן 4 קומות: בקומת המרתף היינו מכינים את הערק ואת היין. בקומה השנייה היו החמורים והבהמות, הקומה השלישית שימשה לתעשייה והקומה הרביעית שימשה למגורים: המטבח וחדרי המגורים. בבית שלנו היה לנו חדר מיוחד לאורחים, היינו גרים קרוב לבית הכנסת, וביום כיפור בזמן ההפסקה בין מוסף למנחה כל המתפללים היו מגיעים לנוח אצלנו בבית, כי הם לא רצו לצאת לרחובות הכפר ולראות ביום קדוש את הערבים.

היו "מלמדים" שלימדו את הבנים כמו 'חדר'. ואימא שלי הייתה מביאה להם שתייה ועוגות. הילדות לא למדו בבית ספר, אלה הם היו עוזרות לאמהותיהם בבית, וכשהיה לנו פנאי היינו הולכות לבית הכנסת להקשיב ללימוד התורה של הבנים. סבתא שלי הייתה מכינה פתילות למאור, ושולחת לכל בתי הכנסיות. לא היה לנו חשמל, והאירו את הבתים על ידי עששיות של שמן ופתילות.

החיים במרקש

בגיל 10 עזבנו את הכפר ועברנו לגור במרקש, עיר שבדרום מערב מרוקו, כי אבא שלי למד שם שחיטה.

מרקש זו עיר גדולה יותר ומפותחת, שם יש חשמל ומים בברזים. היה שוק ומשם קנינו מצרכים לבית. היה שם גם בית ספר, אבל בית הספר היה מודרני 'אליאנס' שלמדו בו צרפתים, גויים ויהודים, ואבא שלי לא הסכים שאני אלמד שם. ולכן הוריי שלחו אותי ללמוד תפירה בבית ספר מיוחד לתפירה, אבל כשנולדו לנו הרבה ילדים קטנים נאלצתי לעזוב את בית הספר ולעזור לאימא שלי, ותופרת פרטית לימדה אותי באופן פרטי את מלאכת התפירה. אני הייתי הבחורה שעזרתי לאימא שלי,

החיים בקזבלנקה

בגיל 15 התחתנתי ועברנו לגור בקזבלנקה, רחוק מההורים ומהמשפחה. בעלי, סבא של הודיה נכדתי, שימש בתור מורה נודד בכפרים מטעם רשת 'אוהלי יוסף יצחק'. בין המקומות בהן  הוא לימד  הייתה 'אגדיר', ובנס הוא ניצל מרעידת אדמה המפורסמת שהייתה שם. בשנים מאוחרות יותר הוא לימד ב'בית רבקה' שבקזבלנקה, הוא לימד שם דקדוק ואת שפת העברית.

העלייה לארץ

בשנת 1964 כשהייתי בגיל 20 עלינו לארץ ישראל לעיר צפת. שם נולדו לי ילדי, ומאז אנחנו שם ב"ה זכיתי לגור אחר כך בקריית חב"ד בצפת ולהיות סייעת בגני ילדים בצפת, כיום אני בלנית מעל 40 שנה במקווה בצפת.

הזוית האישית

הודיה: תודה לסבתא ואימא שלי שעזרו לי להכין את תיעוד הסיפור שעשיתי במסגרת תכנית הקשר רב דורי. תודה לכל משפחתי שבזכותם הייתה לי הזדמנות להכיר את סבתי יותר מקרוב ותודה ענקית למורה פייגי סלאוין שבזכות התכנית שהביאה לנו למדתי להכיר את סבתי ולדעת על סיפורים שעד עכשיו לא ידעתי!