מאגר סיפורי מורשת

שמי אדית אלמוג, סבתא של אמה ואדם אלמוג לולב. נולדתי נולדתי ברומניה בעיר הבירה בוקרשט בתאריך 21.9.1954 ברומניה. עליתי לישראל מרומניה בשנת 1961, כשהייתי בת שבע.

ההורים שלי נולדו ביאסי ברומניה. לכל אחד מהם הייתה משפחה מאד גדולה שנספתה ברובה בשואה. אני לא הכרתי את הסבים שלי. כדי לצאת מרומניה נסענו ברכבת, עברנו את הגבול לכיוון איטליה. באיטליה במתנו לאונייה והפלגנו עד לחיפה בישראל.

ילדות ברומניה

ברומניה שני ההורים שלי עבדו שעות רבות ולא היו בבית כמעט כל היום, לכן, גדלתי במעון פנימייה. שם ישנתי כל השבוע ובסופי שבוע היו לוקחים אותי לבית ההורים. לא אהבתי את הפנימייה, אבל אהבתי שאימא באה לבקר אותי שם. בשנים ההם היה מחסור במוצרים בסיסיים ואימא הייתה מביאה לי לפנימייה לחם עם חמאה ודבש שמאד אהבתי. עד היום אני אוהבת לחם חמאה ודבש. מזכיר לי את ההרגשה הטובה עם אימא.

מתקופת ילדותי 

בגיל שש חזרתי לבית ההורים ולאחר מכן התחלתי ללמוד בבית הספר ברומניה. המשמעת בבית הספר הייתה קשה מאד. נאלצנו לבוא לבית הספר בתלבושת אחידה שממש לא אהבתי: שמלת משבצות בשחור לבן וסינר שחור מעליה ובימים של חג היינו אמורים להחליף את הסינר השחור בסינר לבן. כאמור, שנאתי את התלבושת. הייתי ילדה די מרדנית. במקום לבוא לבית הספר עם סינר שחור הייתי מחביאה את הסינר הלבן בתיק ונכנסת לבית הספר עם הסינר הלבן. המורים מאוד מאוד כעסו. אחד המורים כל כך כעס שהחתים את הסינר הלבן בדיו כדי לאלץ אותי ללבוש את הסינר השחור. בכיתי אבל לא התייאשתי. קיפלתי את הסינר כדי שלא יראו את הכתם, הידקתי בסיכה והמשכתי ללבוש את הסינר הלבן.

בילדותי

בכיתה, בכל פעם שהמורה שאל שאלה ובחר את התלמיד שישיב עליה. התלמיד היה אמור לענות, היה צריך לעמוד להתחילל במשפט כבוד המורה ולאחר לענות על השאלה. כנראה שאני הייתי חסרת סבלנות ולפעמים סובבתי את הראש לכיוונים שונים, אולי גם דברתי מעט, דבר שהיה אסור בהחלט. לכן, "זכיתי" לקבל מכות על הידיים עם סרגל מעץ ואז לעמוד בפינת עם הפנים לקיר עד סוף השיעור.

ילדים מרדנים כמוני "זכו" בסוף היום ליחס מיוחד: נאלצו לעמוד בשער בית הספר, חבושים בכובע עם קרניים, להמתין שכל הילדים יצאו ורק לאחר מכן הרשו להם לצאת. כפי שאמרתי היה לי ה"כבוד" לעמוד בשער עם הכובע כמה וכמה פעמים. כיף זה לא היה.

ילדות בישראל

אהבתי את החיים בישראל מהיום הראשון. הגענו לעיירת עולים בנצרת עלית. העיר כולה הייתה רחוב אחד לא סלול, צד אחד של הרחוב היה בית הספר ובצד השני חנות מכולת. מסביב הרים, גבעות ועמקים. בשבילי כילדה זה כיף אדיר. אהבתי במיוחד להסתתר מאחורי הסלעים הגדולים לשבת שם ולצייר או לכתוב. ההורים היו קוראים לחזור הביתה. למרות שהייתי מאד קרובה לבית, בגלל הסלעים לא ראו אותי. הייתי ילדה מרדנית, כבר אמרתי, לכן, שמעתי שקוראים לי, אבל נשארתי מאחורי הסלע עד שראיתי שההורים מחפשים אותי בכל מקום. רק אז חזרתי הביתה. בשבתות הייתי הולכת ברגל עם ילדים אחרים מהשכונה לטייל בהרים.

אחרי הצהריים הייתי משחקת עם ילדי השכונה, מטפסת על עצים וזורקת אבנים. לא היה הרבה אפשרויות אבל היה שמח.

הזוית האישית

אמה ואדם: היה כיף, זמן איכות עם סבתא, למדנו דברים חדשים עליה ומילים ברומנית.

עם שני נכדי