מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי רות פרידסון. נולדתי בתאריך 6.4.1922 בברוקלין שבניו יורק, ובביתי דיברו באנגלית וקצת יידיש.

כשהייתי קטנה כמעט ולא היה לי זמן לשחק, היה לי בית ספר, שיעורי בית, מטלות בית, שיעורי פסנתר… היה לנו גם זמן לשחק אבל אני לא כל כך זוכרת.. אני כן זוכרת שאהבתי לעזור לסבתא שלי במטבח, בעיקר עם בצקים. עוד אני זוכרת, שגרנו בשכונה בה היה גן חיות שהיה פעיל ומפורסם עד היום ובשעות הפנאי היינו הולכים לגן החיות.

תמיד התמדתי בשיעורי פסנתר. התחלתי בגיל 5 ומאז לא הפסקתי, חוץ מפעם אחת, בגיל 6 כשאימא שלי נפטרה, הפסקתי את שיעורי הפסנתר למשך שנתיים עד שהתאוששתי מהאבל. אני כמעט בת 100 ועדיין מנגנת המון.

רות מנגנת על הפסנתר

כאמור, כשהייתי בת 6 אימא שלי נפטרה. אחרי שלוש שנים, כשהייתי בת 9, אבא שלי התחתן שוב. הוא התחתן עם אלמנה שבעלה הקודם נרצח על ידי שודד בחנות שניהל. היו לה שתי בנות. בת של אבא שלי ובת של אשתו החדשה היו באותו הגיל, בהפרש של חודש. אני זוכרת שכשהם התחתנו הם עברו דירה לשכונה חדשה ולא רצו שכולם ידעו שזה נישואים שניים, אז התייחסו לשתי הבנות כאילו הן תאומות, למרות שלא היו דומות בכלל. לאחותי האמיתית קראו אן והיא חיה עד גיל מאה וחצי, היא נפטרה לפני כמה שנים.

השכונה שבה גדלתי הייתה כמעט לגמרי יהודית. אני כילדה לא זוכרת משפחות לא יהודיות מהאיזור. היו דתיים יותר ודתיים פחות, והיו גם חרדים, אבל כולם היו יהודים. הלכנו לבית כנסת שלוש פעמים בשנה – ראש השנה, יום כיפור וסוכות. חלק מן הילדים מהמשפחות היותר דתיות הלכו יותר פעמים. לא היה רגיל שילדים באים לבית כנסת.

כילדה רציתי מאוד ללמוד עברית. יום אחד, כשהייתי בת 9, בחצר בית הספר ניגש אלינו זקן כפוף עם זקן, וניסה לגייס ילדים לתלמוד תורה חדש שהוא הקים. חזרתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד בתלמוד תורה עברית ויהדות. אבל אבא שלי אמר שזה יקר מדי כי אני כבר לומדת שיעורי פסנתר. הייתי מודאגת ושאלתי את אבא שלי: 'איך הילדים שלי ידעו עברית אם אני לא אלמד?' ואבא שלי ענה לי: 'הילדים שלך ילמדו אותך עברית, אין לך מה לדאוג.', הוא התכוון שכשיהיו לי ילדים אני אוכל להחליט על מה אני מוציאה כסף בחינוך שלהם, ואז החלטתי שאני רוצה להיות דתייה. הייתי קטנה ולא ממש הבנתי מה זה להיות דתייה, אבל ראיתי שלנשים דתיות יש כיסוי ראש. אז בערב, אחרי האמבטיה, כיסיתי את השיער שלי בכובע. אימא שלי (מהנישואים השניים) שאלה אותי למה אני חובשת כובע אחרי האמבטיה. התביישתי לספר לה אז אמרתי לה שקר לי מהשיער הרטוב.

בתקופה הזו, לא היה מספיק כסף בשביל לקנות המון אוכל, ולכן אכלנו הרבה קרפעלך. קרפעלך הוא מאכל שאפשר לייצר עוד ממנו ממעט חומר. המחשבה הייתה שאם מוציאים כסף על רכיבים או על אוכל, צריך שיהיה לזה יותר משימוש אחד. קרפעלך למשל, אפשר לקחת שאריות קטנות של בשר ולהפוך אותו לתבשיל חדש. זה ניצול טוב של המצרכים. סבתא שלי הייתה מכינה כמויות גדולות של בצק אטריות לקרפעלך. היא הייתה מרדדת את הבצק לרצועות ארוכות שצריך היה לייבש והייתה פורשת סדינים על כל הספות והכורסאות בסלון ומייבשת את הפסטה. אני זוכרת שתוך כדי שהייתה מכינה אני הייתי 'גונבת' פרוסות מהבצק ואוכלת.

עוד דבר שאני זוכרת מהמטבח של סבתא שלי זה הבעייה של שומן לאפייה. לא כל כך היה אז מרגרינה ושומנים לאפייה, אז סבתא שלי הייתה אוגרת את השומן של הבקר (הוא היה בתקופה הזו מאוד זול) ושומרת בצנצנות גדולות על אדן החלון. כך היה השומן מתקשה והיא הייתה משתמשת בשומנים האלה לאפייה.

לא היה מקפיא ולא היה מקרר. לא הייתה אפשרות להכין אוכל מראש ולהקפיא. הייתה לנו "קופסת קרח", שם איחסנו את האוכל. מה ששמר על קור זה קובייה ענקית של קרח שקיבלנו הביתה במשלוח מסוכן הקרח פעם בשבוע. היינו ארבע אחיות ולכל אחת היה תפקיד – התפקיד שלי היה לרוקן את המים שהצטברו מהקרח שנמס במשך השבוע, ואם התעצלתי או שכחתי אז הייתה נוצרת שלולית ענקית בכל המטבח, ואני הייתי צריכה תמיד לנקות את זה. בחורף היה לי יותר קל, לא הייתי צריכה לדאוג כי היה כל כך קר ממילא, והקרח לא הפשיר.

אני כאמור גדלתי בבית יהודי, קצת דתי, וקצת שמענו על ישראל. בעלי גדל בבית בלי הרבה יהדות וגם לא ציונות. פגשתי אותו אחרי שהשתחרר משירות בצבא ארה"ב, שם הוא שירת במלחמת העולם השנייה, כרופא צבאי. למעשה, הוא היה הרופא היהודי הראשון שביקר במחנה ריכוז. הוא היה נוכח ביום השחרור, כשהצבא האמריקאי שיחרר את מחנה הריכוז דכאו בגרמניה, שם הוא נתקל בזוועות השואה ושורדים יהודים ניגשו אליו ושאלו ביידיש: "לאן ללכת?", הוא הבין יידיש ויכל לדבר איתם קצת וברגע הזה הבין שיש רק מקום אחד ללכת אליו – ישראל.

מאז שהכרתי אותו וכשהתחתנו גם כשלא היה לנו הרבה כסף תמיד הוא תרם למדינת ישראל. היו אז קבוצות אזוריות של קהילות יהודים בארה"ב שתרמו לישראל והוא היה מנהיג באחת הקבוצות, וכשהגענו לארץ לבקר פעם אחת, פרשו לפנינו שטיח אדום ושלחו לנו רכב למלון שיאסוף אותנו לפגוש אנשים חשובים וביניהם בן גוריון ויצחק שמיר:

מימין: בעלי ויצחק שמיר, משמאל: בעלי, אני ודוד בן גוריון

אימא של בעלי אמרה לנו לפני הביקור הראשון בישראל שיש לנו בני דודים בתל אביב, ובאמת, כשהיינו בתל אביב פתנו ספר טלפונים, וראינו שהם גרים לא רחוק מהמלון שלנו. הלכנו ברגל, דפקנו בדלת וזה באמת היה הם. שמחנו לפגוש אותם והם היו נחמדים מאוד.

משנות החמישים ועד שנות השמונים הקפדנו לבקר בארץ מדי פעם. בשנת 1985 הבת שלנו עלתה לארץ עם משפחתה והחלטנו לרכוש דירה בירושלים ולבלות בה כמה חודשים בשנה. בשנת 1996 פירקנו את ביתנו בפלורידה כולל משלוח של פסנתר הכנף שלי מאמריקה לארץ ורשמית עלינו לארץ.

הזוית האישית

זימרת: הלכתי לסבתא רבתא שלי – רות, והראיון היה באנגלית. נהניתי מאוד מהראיון איתה וגיליתי דברים שלא ידעתי. הסיפור שלה היה מאוד מעניין לדעתי. אני מאחלת לה שתמשיך להעביר את הסיפור שלה מדור לדור , ושתחיה עוד הרבה שנים בע"ה.