מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי טורם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי, נדב, יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. סיפורי יעסוק בילדותי בצל מלחמות ישראל. ביום 7 באוקטובר 2023 התעוררתי כמו כל עם ישראל לשמע האזעקה. אזעקה זו החזירה אותי כחמישים שנים לאחור, לאזעקה בצהרי יום הכיפורים 1973. אזעקה זו הייתה טראומטית מאוד בשבילי. לפיכך, כשנדב פנה אליי וביקש שאספר לו מזיכרונותיי, החלטתי לספר לו על תחושות ואירועים שעברתי כילדה וכבוגרת במלחמות ישראל.

מלחמת סיני

נולדתי בינואר 1947, כשנה וחצי לפני הקמת המדינה. את מלחמת העצמאות/השחרור, שהתחוללה באותה תקופה, כמובן, אינני זוכרת. בילדותי חשתי ביטחון שהכל יהיה בסדר. כשהייתי ילדה, שכנה שלנו הייתה חיילת, ואני זוכרת שאמרתי לה שעד שאגיע לגיל גיוס כנראה כבר לא יהיה צבא. אוי, כמה טעיתי.

אחרי מלחמת השחרור, כשמדינות ערב הבינו שלא ינצחו אותנו במלחמה, הם פנו לדרך הטרור והקימו יחידות חבלה שהסתננו לתוך ישובים לגניבות ולרצח. הם נקראו פדאיון.

בשנת 1953 הוקמו יחידות מובחרות שערכו פעולות תגמול ברצועת עזה ובגדה. כל אותו זמן הצהירה מצרים שבכוונתה להשמיד את ישראל. להצהרה זו הצטרפו ירדן וסוריה. באוקטובר 1956 הוכרז מצב חירום בארץ, והחלה מלחמת סיני (לימים שונה שמה למבצע קדש). גרנו אז בבית משותף עם שתי כניסות לבניין.

לא היו אז מקלטים ולא ממ"דים, וכדי להתגונן מילאנו שקים בחול. הקמנו שני קירות מקבילים מהשקים שמילאנו, והשארנו פתח מהצד כדי שאפשר יהיה להיכנס לבניין. בזמן אזעקה כל השכנים ירדו למטה לכניסה המוגנת בשקי החול. אני זוכרת שבלילה אחד הייתה אזעקה. הספינה המצרית "אברהים אל אוול" עברה ליד תל אביב בדרכה לחיפה שם ירתה מספר רב של פגזים.

באותה מלחמה נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני. אחרי הניצחון במלחמה התקיימו טיולים מאורגנים לחצי האי סיני, ואני נסעתי עם הוריי לטיול ברצועת עזה. הייתי אז בכיתה ה', והקלדתי את שעבר עליי בטיול במכונת כתיבה.

מלחמת ששת הימים

גם אחרי מלחמת סיני נמשכו מתקפות הפדאיון, ומדינות ערב המשיכו לאיים בהשמדת ישראל. באביב 1967 הורחקו מרצועת עזה ומשארם א-שייח', לפי דרישת מצרים, כוח החירום של האו"ם, ומיצרי טיראן נחסמו. כך נחסם המוצא הימי שלנו למזרח. באותה התקופה לערך חגגנו בר מצווה לבן דודי. לכבוד האירוע הגיעו דודיי מארה"ב. היה זה המפגש הראשון של כולם ביחד, אולם השמחה נקטעה עקב המצב הביטחוני. השבועות שלפני המלחמה היו מפחידים, אולם העזרה ההדדית והשותפות ששרתה בין כל חלקי העם הייתה מדהימה, והייתי גאה להיותי בת לעם שכזה.

בעקבות המתיחות הביטחונית התבקשו התושבים הזרים לעזוב את הארץ. הייתי אז סטודנטית בירושלים, וחזרתי הביתה כדי להיפרד מהדודים שנתבקשו לעזוב. לפנות בוקר צלצלו בדלת, ונקראתי למילואים. לא אשכח את פניהם ההמומים והמפוחדים של הדודים מארה"ב, שאפילו הבנות גוייסו למילואים.

בשירותי הסדיר בצה"ל שירתי כמקפלת מצנחים. כשגוייסנו למילואים, עזרנו בקיפול המצנחים, וקיבלנו תדרוך מה לעשות כשהמלחמה תפרוץ. הבסיס היה אז בסכנת הפצצות כי היה זה גם בסיס של חיל האוויר. אני זוכרת שכשבוע לפני פרוץ המלחמה, בשעות הערב, ריכזו אותנו "בציוד ביטחון" כדי לחלק את המצנחים לצנחנים שהיו ישובים כבר ליד המטוסים ומוכנים להמריא ולצנוח בסיני. לנו, הבנות, ערכו שיחות הסבר והדריכו אותנו כיצד לנהוג במצבים שונים. דובר אז גם על אפשרות של הפצצת גז. במשך שעתיים היה מתח רב, ובסוף הגיעה הפקודה לבטל את הפעולה. יומיים-שלושה לאחר מכן, הייתה תקלה במטעני חבלה של אחת הסיירות, שהיו כבר מוכנים באוטובוסים לקראת היציאה למלחמה. האוטובוסים החלו להתפוצץ בשטח הבסיס. הפאניקה הייתה גדולה, כי לא ידענו מה הסיבה לפיצוצים. היו בנות שנכנסו להיסטריה. אני זוכרת שכדי להרגיע אחת מהן, נאלצתי לסטור לה. למחרת, החליטו לשחרר את המילואימניקיות, ואני שבתי הביתה. אצל הוריי התארחו אז קרובי משפחה, זוג עם שני ילדים קטנים, שהאבא עבד במשרד הביטחון והיה עסוק כל הזמן. זכור לי שבערב 6 ביוני 1967 (היום הראשון למלחמה) נשמעה אזעקה, ואנו רצנו למטה לכניסה עם קירות מגן (שנבנו במקום שקי החול), אולם האב לא ירד איתנו. למחרת התברר לנו מדוע. הוא כבר ידע שכל חיל האוויר המצרי הושמד.

מלחמת ההתשה

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים קשה לומר שהארץ שקטה. במשך שנים, עד שנת 1970, התנהלה מלחמת התשה כנגד המוצבים שהוקמו לאורך תעלת סואץ, ומחבלים חדרו מכיוון ירדן.

מלחמת יום הכיפורים

בראש השנה של שנת 1973 נסענו עם חברים לטייל ברמת הגולן. נסענו לאורך הכביש המזרחי ביותר שהיה ריק ממכוניות. הרהרתי לעצמי מה יכול לקרות. לא עלה בדעתי שכשבוע לאחר מכן תפרוץ מלחמה נוספת. באותו יום הכיפורים התארח סבא בבית הוריי. עמדנו על המרפסת, כשלפתע פילחה את האוויר אזעקה מצמררת. זה היה מפחיד. לא ידענו מה לעשות. הרי היה זה יום הכיפורים, ואין מכוניות ואין רדיו (לא היו אז טלוויזיות או טלפונים סלולריים). מהר מאוד החלה תנועת כלי רכב. לקחנו את מכונית הוריי, ונסענו לרחובות (שם גר סבא בזמן לימודיו במכון וייצמן), ושם חיכה לו צו המילואים. סבא התארגן במהירות, ולקחתי אותו לנקודת האיסוף על כביש החוף. זו הייתה תקופה לא קלה. סבא שירת במילואים חצי שנה בפיקוד הצפון ברמת הגולן, ורק באפריל 1974 השתחרר.

קיוויתי כי בגילי המכובד, אוכל לגדל את ילדיי ונכדיי באווירה של שלום וביטחון ואני שמחה על ההזדמנות שעלתה בידיי לשתף את נכדי האהוב בזיכרונותיי אלה.

הזוית האישית

נדב הנכד המתעד: היה לי מעניין ללמוד את הסיפור מסבתא שלי.

סבתא אתי: היה לי כיף לשבת עם נכדי ולספר לו את הסיפור שלי.