מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש בר און, נולדתי ב 21.6.1952 בעכו להורים יוצאי שואה.

אבא, משה, נכה מלחמת העולם השנייה, שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, היה שותף ובעלים של בית קולנוע. אימא, ריקה, הגיעה מרומניה עם כל משפחתה והייתה עקרת בית. עד כיתה ח׳ למדתי בבית ספר יסודי ששמו "התומר", בית הספר היה ישן, מבנה בטון עם שער רחב ממוקם קרוב למרכז העיר . מאוד אהבתי את בית הספר, ואת המורים, והיו לי המון חברים שעם חלקם אני שומרת על קשר עד היום. יש לי משם תמונות  שאני מאוד אוהבת ונזכרת מהן בתקופה של בית הספר היסודי שמאוד אהבתי.

גרנו קרוב לים בבית ערבי, זה היה בנין בן שלוש קומות. אנחנו גרנו בקומה השנייה. בקומה גרו עוד שתי משפחות. אני ואחותי ישנו בסלון הבית, להורים היה חדר שינה, היו לבית מרפסות מקיפות ואת ערבי הקיץ ביליתי בהן. היה לבית בוסתן עם עצי תפוז ולימון, ואהבנו לבלות שם ולשחק משחקי מחבואים. לא היה קשה לגור בבית, היו שכנים נפלאים, היינו קרובים לחוף הים ושם בילינו הרבה.

למרות שאהבתי את הבית וההורים היו מקסימים, מאוד רציתי לעזוב את העיר עכו ובסיום כיתה ח׳ בגיל שלוש עשרה עברתי ללמוד בפנימית "הדסים" בקרבת העיר נתניה. היה לי חשוב לצאת מהבית שלעתים היה לא קל, בגלל שאובדני השואה ריחפו שם.

אני לא זוכרת אם היה לבית הספר התיכון שם. זו הייתה פנימייה שהיה בה גם בית ספר יסודי, אני הגעתי לתיכון. בפעם הראשונה בחיי חשתי חופשיה ובחברת צעירים כמוני. גרנו בבתים. אני גרתי בבית ששמו קבוצה ה׳, בקומה התחתונה גרו בנות, בקומה העליונה גרו בנים. לקבוצה הייתה אם-בית ומדריך. כל בוקר היינו עובדים במשק ובחקלאות ואחר כך הולכים ללמוד.

היו חוגים בשפע: מוסיקה, התעמלות ועוד. אהבתי לשהות בספריה הנהדרת שהייתה שם, קראתי הרבה ספרים, ביניהם גם ספרים שעסקו בשואה. היו לי הרבה חברים בילינו ביחד בקומזיצים וגם עשינו שטויות. ההורים היו מבקרים אותנו אחת לשלושה שבועות, ומדי פעם נסענו הביתה. למדתי ושהיתי בפנימייה שנתיים בלבד, ומשם למדתי להיות עצמאית ולהיפתח לדברים חדשים ומסקרנים. זאת תקופה שאני בחיים לא אשכח, היא חלק ממני ותשמר תמיד בזיכרוני.

בכיתה י"א עברתי לתיכון בעכו עד כיתה י"ב כולל. סיימתי את כיתה י"ב והיה לי קושי אדיר ללכת לצבא. במקביל הכרתי בחור שלימים הפך לבעלי. נישאתי בגיל תשע עשרה, ובגיל עשרים נולד בני הבכור. הפכנו למשפחה ומאז נולדו לי עוד שני בנים והיום אני סבתא לשישה נכדים מקסמים.

הזווית האישית

סבתא שוש: הזיכרונות שהעברתי לנכדתי שירה, הם זיכרונות של ילדות מאושרת שהחיים היו אומנם צנועים אבל חופשיים ועל אף שהצל שריחף היה צל השואה והטרגדיה, ההורים סיפקו לנו חווית חיים שונה, ותודה להם. אני מרגישה שהזמן שביליתי עם נכדתי שירה במסגרת הקשר הרב דורי, היה עוצמתי, ואפשר לנו הכרות אחרת, עמוקה יותר וחוויה נהדרת משותפת. אני מאחלת לנו שנמשיך להיות מאושרים ונזכור שמשפחה אין חשובה ממנה.

שירה: נהנתי מאוד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי וגם למדתי המון על עברה של סבתא ושל המשפחה. היה לי כיף להקשיב לסיפורים ולעשות את כל הפעילויות איתה. שמחה ששמעתי גם על הדור של סבתא, ומרגישה שזה חיזק לנו את הקשר. אני גם בטוחה שלא שמעתי הכל ותמיד אשמח להקשיב וללמוד.