מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה יוסטוס. נולדתי ב-2 במאי 1949 בנס ציונה. אמי לילי עלתה לארץ ישראל מגרמניה בשנת 1938, ויוסף אבי עלה לישראל מצ'כוסלובקיה ב-1939. שניהם ברחו מארצותיהם בגלל התחזקות ההתבססות הנאצית, ובגלל פלישת גרמניה הנאצית אל צ'כוסלובקיה.

כשאימא שלי הייתה בת 13, היא נאלצה לעזוב את בית הספר שלה בגלל החוקים הארים, ועברה לבית ספר יהודי. באותו הזמן הם כבר החלו לשקול את העלייה לארץ ישראל, אז היא למדה מקצוע כדי שתוכל להתפרנס פה, היא למדה תפירה. היא מאוד אהבה לתפור. אחרי שעלתה לארץ ב-1938, היא תפרה לעצמה, ואחרי שאחותי נולדה ואני (אחותי גדולה ממני ב-6 שנים), היא תפרה גם לנו בגדים לפי מגזין "Burda", וגם תחפושות לפורים. אחרי שהיא כבר לא הייתה צריכה את אותם המגזינים ועיתונים שהיא כבר קראה, הייתי גוזרת את הדמויות והחלקים מתוכם, מדביקה אותם על קרטון ויוצרת סיפורים עם התמונות שגזרתי. הייתה לי כמות מאוד מצומצמת של צעצועים: היה לי כדור, דילגית, גומי וכל מיני משחקי קופסא.

כשהייתי בת שנה, עברנו לרמת גן יחד עם סבתי מצד אימא שלי – הלנה. גרנו בבית שהיה פעם אורוות סוסים. הייתה לנו מרפסת שסגרנו בשביל סבתא שלי והייתה מרפסת נוספת בצד השני, שהייתה ענקית, בה היה עץ שעליו אהבתי לטפס ולקרוא. באותו הזמן פרצה מגפת הפוליו בישראל, ואימא שלי בודדה אותי מכל הילדים. אז חייתי בגן הגדול שהיה לנו סביב הבית. היו שם עצי פרי, בריכת ברווזים, וכשהייתי גדולה יותר מתחתי חבלים בין עץ לעץ הוספתי ציורים שלי – ציור של מיטה ולידה נעלי בית וכל מיני דברים נוספים. בחלק השני של החצר היה לי ארגז חול והיה לנו גם עץ פיטנה עם ריח מאוד חזק, עליו תמיד אהבתי לטפס ולקרוא את הספרים שלי. מאוד אהבתי את ספרי אריך קסטנר וגם את כל הספרים של דבורה עומר שנכתבו עד אז מאוד אהבתי. ליד שער הכניסה הייתה נדנדה וערסל עליהם מאוד אהבתי לשבת ולהתנדנד. עד גיל 3 דיברתי גרמנית כי סבתא שלי לא ידעה עברית. בעיקר סבתא שלי גידלה אותי בשלב הזה והיא תמיד הייתה מספרת לי סיפורים מהראש שאהבתי.

בבית הספר למדנו במשמרות, שבוע הייתי לומדת מ 08:00 עד 11:45 ושבוע לאחר מכן מ 12:00 עד 16:00 או 17:00. בגלל שבית הספר היה בתוך פחונים כאלו, אז כשהטמפרטורה הייתה גבוהה מדי, כשהיו 30 מעלות – היינו נשארים בבית.

דוד שלי היה אח בכפר סאלד, ולפעמים הייתי מגיעה לכפר, שם היה לי מאוד טוב. רפאל (רפא, כפי שקראנו לו), בן דודי, היה לוקח אותי לטיול בשדות. בדיעבד אחר כך הבנתי שהוא היה עושה את זה בשביל לבדוק אם אני "עירונית" או "לא עירונית". הוא עשה לי מעין מבחן כניסה, הוא בדק אם אני יכולה להתמודד בחברת הילדים הלא עירוניים ושאני יכולה להיות לא רק "עירונית", אז הוא הכניס אותי לחברת הילדים בכפר.

כשהייתי בגיל 18, קיבלתי ציון מאוד גבוה בפסיכומטרי, וזה נתן לי את האפשרות לבחור במה אני רוצה לשרת בצה"ל. בחרתי ללכת לחיל האוויר, גמרתי את הקורס בהצטיינות ובגלל זה נתנו לי את האפשרות לבחור איפה לשרת. בחרתי במצפה רמון, שם הייתי שמונה חודשים כמקמ"ת. אחר כך הייתי חודש בסיני. אבא שלי הכיר אנשים בצבא, הוא היה ב"הבונים החופשיים". הוא ביקש להעביר אותי לקריה, קרוב יותר לבית, כדי שאוכל לדאוג לאימא שלי בגלל שהיו לה אז בעיות גב. שנאתי להיות בתל אביב, הבור היה מסריח, עבדנו במשמרות של ארבע שעות ואז הלכנו לישון בסירחון. אהבתי יותר את ההווי של המקום המרוחק.

לאחר מכן, שנה לפני תום הלימודים לתואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה בירושלים, נישאתי לאבי בעלי, כשהייתי בת 22 וחצי. כשהייתי בת 25 ילדתי את בתי הגדולה – יעל.  אחותי ואני ילדנו באותו הזמן, היא חודש לפני. היא הלכה לספר לאימא שלי שהיא בהריון וכשבוע אחר כך גם אני הלכתי לספר לה. היא צחקה ולא הבנתי מה כל כך מצחיק. אחר כך היא סיפרה שגם גבי סיפרה לה לפני שבוע. לאחר מכן, בתי האמצעית – מיה, נולדה במאי, 1978. ובתי הקטנה – דפנה, ב-1980.

כיום אני גרה במושב שילת (בו שתי בנותיי ומשפחותיהן גרות גם כן), מושב בחבל מודיעין אותו הקמנו אבי, אני ו-25 משפחות נוספות בשנת 1977. בערבי שישי ובשבתות בצהרים אני מארחת בשמחה ענקית את כל המשפחה – שלוש בנותיי ותשעת נכדיי. אני מטיילת יחד עם קבוצת מטיילים ברחבי הארץ ומשתתפת בהרצאות רבות. אני חובבת מאוד היסטוריה, ספרות, אמנות ותרבויות שונות ונהנית מאוד לארח ולהיות בחברת משפחתי.

הזוית האישית

נטע הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשבת ולשוחח עם סבתי, להקשיב לה ולשמוע את דבריה וסיפוריה ועל עברה כילדה, נערה ובחורה צעירה. היה לי מעניין להכיר צדדים אותם לא הכרתי לפני כן.