מאגר סיפורי מורשת

שמי כליל אלבק, כחלק מפרויקט "הקשר הרב דורי" נפגשתי עם סבתא רבתא שלי, שולה אלבק, כדי לשמוע על העבר המסקרן שלה.

סיפורה של סבתא רבתא שולמית

שמי שולמית (שולה) אלבק. בנעוריי שם משפחתי היה פירנקו. נולדתי בירושלים.

אז ישראל עוד הייתה בשלטון הבריטים. בעלי מיכאל אלבק, נולד בגרמניה ועלה לארץ עם משפחתו בהיותו ילד. כשבגר ונהייה לאיש הוא עסק במגוון מקצועות חשובים: נשיא אוניברסיטת בר אילן, רקטור, פעמיים דיקן פקולטות, נשיא החברה הישראלית לכימיה, פרופסור לכימיה ופרסם כמה מאות מאמרים. יושב ראש וועדת בחינת הבגרות בכימיה של משרד החינוך ועוד.

אימא שלי אדלה ואבא שלי ירמיהו עלו לארץ מפולין. אבא שלי עלה בשנת 1925 ואימא שלי בשנת 1926 והם הכירו בארץ בקבוצות עבודה של נוער ציוני שהכינו אותו לקראת התיישבות. לפניי הולדתי הוריי גרו בכפר פינס והיו ממייסדיו. באותה תקופה הייתה מחלה בשם "קדחת". מחלה מסוכנת, ואז לא היו לה תרופות טובות. כאשר אימא שלי הייתה בהריון איתי נתנו לה זריקות נגד קדחת והיא הייתה בהריון בסיכון, לכן שלחו אותה ללדת בירושלים, כי בכפר פינס היה סיכון גדול. התכוונו לתת לי את השם שלומית וכשאבא שלי אמר בבריתה את השם שלי לגבאי, הגבאי אמר בטעות שולמית במקום שלומית.

בשנותיי הראשונות כשגרתי בכפר פינס, משפחתי והמשפחה של בת דודה שלי גרו אחת ליד השנייה. היא הייתה גדולה ממני בשנתיים. אחר כך כשעברנו סופית לירושלים גרנו שלוש שנים בערך בשכונת "כרם אברהם". שם הייתה לי עגלה של בובה מעץ.

יום אחד באו שתי חברות ושיחקו רחוק ממני. נפל לי גלגל אחד מהעגלה והם לא באו לעזור לי, לא ידעתי מה לעשות ולא יכולתי להתקדם אז השארתי את העגלה שם וחזרתי הביתה בעצב. אימא שלי חזרה לקחת את העגלה והיא כבר לא הייתה שם. זה משהו שמאוד אופייני לתקופה: עגלה הייתה נחשבת משהו יקר ולא היה כסף לקנות שוב. אבל למרות זאת היינו ילדים מאוד מאוד מאושרים. ורוב הזמן שיחקנו מחוץ לבית.

למדתי בבית ספר שנקרא בית ספר "למל" בירושלים. כדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה ללכת לתחנת האוטובוס, לעלות עליו, ואז ללכת רגלית על מנת להגיע לבית הספר. הנסיעה עלתה 5 מיל של אז. יום אחד כשהייתי בת 6-7, הממשלה העלתה את מחיר הנסיעה ל-6מיל ולי היו רק 5 מיל, הנהג לא הסכים לאפשר לי לנסוע. הייתי ילדה קטנה ולכן עמדתי ברחוב ובכיתי, ואז עברה מכרה של אמי ושאלה למה אני בוכה. סיפרתי לה, זה היה רחוק ללכת ברגל. היא אמרה לי "אל תדאגי, אחכה איתך לאוטובוס הבא ואני אשלם".

בכיתה ד' הלכתי לתנועת בני עקיבא. הייתי צריכה בימי שבת ללכת בערך שלושת רבעי שעה ברגל כדי להגיע לסניף. הייתה לי חברה טובה שגרה קרוב לסניף, אז היינו משאירים אצלה כסף כדי לחזור באוטובוס במוצאי שבת. אחר כך בגיל ההתבגרות, אחד הדברים הכי משמעותיים בחיי באותה תקופה היה הפעילות של בני עקיבא. הייתי מדריכה ראשונה יחד עם עוד שניים. הדרכנו בסניף הראשון בירושלים. הקבוצה הראשונה שהדרכתי היו ניצנים בנים. היינו הולכים כמעט שעה וחצי בכל שבת, גם שם השארנו כסף איפה שהוא וחזרנו באוטובוס.

במלחמת העצמאות הייתי בכיתה ח' ולמדתי בבית ספר. גרתי בשכונה קרובה לכניסה לירושלים ועל מנת להגיע לבית הספר הייתי צריכה לעבור עם האוטובוס דרך שכונה ערבית. כל הילדים מבית הספר שלי הועברו בזמן המלחמה לבית ספר בשכונה אחרת כדי שלא נצטרך לעבור דרך השכונה הערבית מחשש לחיינו.

בתור ילדה לא היו לנו את המשחקים שיש היום. זו הייתה אוכלוסייה חלוצית וענייה… שיחקנו בכדור, קלאס, חבל קפיצה, אחר כך היו לנו עיסוק באוספים, הבנים היו אוספים בעיקר בולים והבנות אספו בעיקר זהבים. אהבנו להחליף בינינו.

בתיכון התחלתי ללמוד בסמינר מזרחי לבנות, היום נקרא סמינר אפרתה. שם למדו שש שנים, קיבלו תעודת בגרות ואחרי שנתיים תעודת הוראה. החלטתי שאני לא רוצה להיות מורה ועברתי בכיתה יא' לתיכון "מעלה". בית ספר תיכון דתי. שם הכרתי את בעלי מיכאל. היינו באותה הכיתה.

תמונת מחזור בית ספר "מעלה" בו סבתא רבתא שולמית וסבא רבא מיכאל למדו באותה כיתה

בשירותי הצבאי התגייסתי לנח"ל והייתי בטירונות בת 3-4 חודשים במחנה אלנבי בירושלים. בשנה הראשונה יצאתי וישבתי בקבוצה בדרום ליד קיבוץ חצרים. בשנה השנייה חזרתי לירושלים והייתי חיילת בקצין העיר, תפקידנו היה לסייע לחיילים שבאו ממשפחות מצוקה. היינו צריכים לעשות ביקורי בית ולתת המלצות על המצב במשפחה. אחרי הצבא התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית, אז עוד לא למדו את זה באוניברסיטה, אלא בית ספר של שנתיים לימוד.

תמונת מחזור סיום לימודים של סבתא רבתא שולמית בבית הספר לעבודה סוציאלית בירושלים

עבדתי כעובדת סוציאלית בלשכת סעד בירושלים בשכונת הקטמונים. הייתי מנהלת לשכת הסעד של מועצה אזורית הרי יהודה.

אני ומיכאל התחתנו בשנת 1955. לא קניתי שמלת כלה, קיבלתי אחת מחברה שהתחתנה קודם. את ההינומה קיבלתי מחברה אחרת, את הנעליים קניתי. אני מספרת את זה כי זה אופי של תקופה. היום כמעט אף אחת לא תיקח לחתונה שלה שמלה מחברה. זה חברה שהייתה צנועה מבחינה כלכלית. לי ולמיכאל נולדו ארבעה ילדים: אמנון, דני, יעל ורותי.

בשנת 1964 עברנו לגור באזור המרכז בגלל העבודה של מיכאל – גרנו בגבעתיים. לאחר שעברנו מירושלים למרכז התחלתי לעבוד באוניברסיטת בר אילן כמרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית.

כשפרשתי לגמלאות התנדבתי במשך כ-19 שנה במכון שנתן מידע וייעוץ לזקנים ולבני משפחותיהם בנושאים שקשורים לזקנה. בתקופה זו התחלתי לכתוב את הסיפורים והספרים למבוגרים וילדים, אני עושה זאת עד היום. כתבתי שלושה ספרים למבוגרים, שני ספרים לילדים בגילאי בית ספר יסודי וארבעה ספרונים לילדי גן.

כיום יש לנו עשרים נכדים והרבה נינים ב"ה.

הזוית האישית

סבתא רבתא שולמית (שולה): אני מעריכה את מי שאחראי לתוכנית הזאת כי היא חשובה מאוד. לי באופן אישי כבר יש קשר טוב עם הנכדים והנינים שלי, אך חשוב תמיד לשמור על קשר, כי בזמנים ישנים אנשים לא ידעו מה זה סבא וסבתא, בטח לא סבא וסבתא רבתא. תודה לאל החיים ארוכים יותר וחשוב שלבן אדם יהיה קשר עם המשפחה שלו. הריאיון היה נחמד, נהניתי וגם נינתי כליל עשתה את זה מאוד יפה והיה לי כיף לשבת ולדבר איתה.

זו תוכנית מעניינת, מפני שבחיים יש כמה דורות, בן אדם עובר כמה שלבים בחייו, חשוב שהדור הצעיר יכיר את הדור המבוגר יותר וימשיך את שרשרת הדורות. לי בתור אדם מבוגר חשוב שהנכדים והנינים יבינו איך זה להיות זקן? אנחנו יודעים איך זה להיות צעיר כי כבר עברנו את השלב הזה.

הנינה כליל: תהליך הריאיון עם סבתי היה מחכים ומלמד. למדתי רבות כיצד הדור שבנה את המדינה חי בצניעות. היה מרתק ומהנה להקשיב לסיפורים של סבתא על התקופה ולסיפור האישי שלה. הפרויקט הזה חשוב מאוד לקשר המשפחתי ולקשר עם המדינה שלנו.