מאגר סיפורי מורשת

שמי עלמה אביבי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם דודתי האהובה, מזולי עמוסי. הקשבתי לסיפורי ילדותה ובחרתי לתעד את סיפורה.

דודה מזולי עמוסי מספרת:

רקע משפחתי

"נולדתי בישראל בעיר רחובות להוריי שעלו מתימן בשנת 1949, בבית החולים בו נולדתי היה מקום מיוחד רק לאימהות, דבר שלא היה קיים בבתי חולים אחרים. בשנות ילדותי הראשונות, רחובות הייתה מושבה קטנה עם מעט מאד תושבים, לכן גם בגן היו מעט מאד ילדים. לארוחת הבוקר בגן קיבלנו פרוסת לחם עם ריבה וכוס תה מתוק. בגן היה פסנתר ובכל יום הייתה מגיעה לגן אישה, ששמה הוא אלה, ומנגנת לנו שירים ויצירות.

כשהתחלתי ללמוד בבית ספר 'בן צבי', כל בוקר הייתה התעמלות בוקר. כל התלמידים היו נאספים בשעה 07:50 בחצר וכל כיתה עמדה בטור מול המורה לספורט. במשך 10 דקות היינו עושים תרגילים בעמידה ורק בסיומם כל כיתה הייתה נכנסת בטור לכיתה שלה. בצורה הזו, היינו מתחילים ללמוד רעננים ולא עייפים.

מקרה מיוחד שזכור לי מילדותי הוא טקסי יום הזיכרון. יום זה היה מיוחד מאד מכיוון שבנו של מנהל בית הספר נהרג במלחמת השחרור בקרב לשחרור ירושלים. ביום זה כל תלמיד היה מביא מגינת ביתו פרחים ואספרגוס שהיה צמח ירוק מיוחד שלא היו עליו פרחים. עם הפרחים והאספרגוס היינו מקשטים את בית הספר ואז היינו עורכים את הטקס המרגש מאד.

מאלבום התמונות של דודה מזולי בצעירותה

מאכל מיוחד, חפץ מיוחד ומסורת בלתי נשכחת

כשהייתי ילדה אני זוכרת את פשטידת האטריות שהייתה מיוחדת מאוד. היא הייתה עשויה מאטריות, קוטג', אבקת מרק וביצה וזה הדבר שהכי אהבתי לאכול. בילדותי החפץ המיוחד ביותר בבית היה הטלוויזיה. באותה תקופה, לא בכל בית הייתה טלוויזיה כי זה היה חפץ יקר. זה מאד שימח אותי כי שמענו את השדרנים וראינו כל מיני תכניות. הטלוויזיה לא היתה צבעונית וכל התכניות היו רק בשחור ולבן. מסורת מיוחדת שהייתה חשובה לי היא שבכל יום שישי בערב היינו עושים קידוש ואוכלים ארוחה משותפת כל המשפחה. כולם ישבו סביב השולחן ואכלו אוכל מיוחד שלא אוכלים כל השבוע."

הזוית האישית

עלמה אביבי: אני מרגישה שתקופת ילדותי שונה מאד מהילדות של הדודה האהובה שלי. למדתי שהטקסים שלהם היו שונים מאד ממה שאנחנו עושים היום. החלק שהכי נהניתי ממנו הוא שכשדודה שלי היתה ילדה היו מעט דברים אבל הם נהנו מהם הרבה יותר. מאד נהניתי מכתיבת הסיפור כי זו ההיסטוריה של משפחתי.

המסר מדודה שלי הוא: "מהמעט היה הרבה. כלומר לפעמים אפשר לשמוח ולהנות ממה שיש ולא צריך הרבה דברים כדי להיות מאושר."