מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי מרים, על שם אחותה של סבתי שנרצחה בשואה. נולדתי בשנת 1945 בתוניס (תוניס היא עיר הבירה של הארץ תוניסיה), ושרדתי את מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה נפצעתי והייתי בין שנה לשנתיים בבית החולים, איבדתי את אחי בזמן הפצצות.

לאמי קראו זמרדה, לאבי קראו משה והיו לי ארבעה אחים: לינה וארמה, שנהרגה בשואה, ועמוס ורחל שנולדו אחרי השואה. אבי היה חייט ואמי עקרת בית, הוריי היו טובים וחביבים על ידי אנשי השכונה. לאבי היה שיער בלונדיני מרהיב ועיניים כחולות ולאמי היה שיער שחור ועיניים חומות יפות.

מאכלים מיוחדים שנהגנו לאכול ביום יום היו קוסקוס, בוריק, ספגטי, טונה ועוד… אבי אהב לאכול דגים ובשר, הוא תמיד היה הולך עם העוזר שלנו לקנות מצרכים לארוחות. המאכלים האהובים עליי היו קוסקוס וספגטי.

בילדותי גרתי בשכונה יהודית, אמי ואבי סיפרו לי שהיה מקום מפגש בשוק שבלילה הוא היה הופך לסוג של טיילת. בסביבה שבה גרנו היו לי הרבה חברים, לחברותי קראו נלה (כיום נלי), אידה ולידיה, וכולנו גרנו באותה השכונה. כשהיינו קטנות היינו תמיד משחקות תופסת ומחבואים ביחד ובשעות הפנאי היינו שומעות סיפורים מההורים.

בעקבות אירועי השואה, בשנת 1949 עלינו ארצה (לישראל). הסוכנות הביאה אותנו לפה כדי להגן עלינו, כשהגענו התיישבנו בבאר יעקב. ההסתגלות הייתה קשה אך הסתדרנו ביחד.

למדתי בבית ספר בשם "מושבה" (והוא עוד קיים גם כיום). בבית הספר היו לנו מקצועות כמו שיש כיום, רק שבמקום ספורט היה לנו תפירה. היחסים בין המורים והתלמידים היו נוקשים, היו חייבים להתייחס אל המורים בכבוד והייתה לזה משמעות חזקה, וכאשר המורים הענישו ילדים, הילדים היו חייבים לעמוד בפינה עד שהמורה מחזיר אותם למקומם. בזמן בית הספר לא הייתה לנו תלבושת אחידה (בקושי היו לנו בגדים) וגם לא היו לנו טיולים כמו שיש בבתי הספר כיום. המקצועות האהובים עליי היו: מולדת ותפירה. לא היה בבית הספר חדר אוכל, לאחר כמה זמן התחילו למכור קרטיבים. בגיל העשרה שלי הייתי בתנועת נוער, לא זכור לי השם של התנועה אך אני זוכרת את שם המדריך – "יוסף". בתנועת הנוער היינו שרים ושומעים סיפורים. כשהייתי קצת יותר גדולה (עדיין בגיל העשרה) לימדו אותנו לנגן אך לא יכולנו להאזין למוזיקה כמו היום. עדיין היה כיף לרקוד עם המוזיקה שניגנו, אהבנו במיוחד ריקודי הורה. אחרי כמה שנים התחילו להוציא קלטות והאזנו למוזיקה.

בעבר הקשר בין בני זוג נרקם על ידי פגישות ולאחר כמה פגישות אם זה לא מתאים הם היו מפסיקים אך אם הם רצו להתקדם, הם נישאו. בשנות העשרים פגשתי את בעלי (אצלנו היו מחזרים עם מכתבים וגלויות) לאחר מכן נולד לי ילדי הראשון. כיום אני אימא לשלושה ילדים, סבתא לארבעה נכדים מקסימים ולשמונה נינים מתוקים.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: הייתי מרותקת לגמרי כאשר שמעתי על מה שסבתי עברה ולמדתי כמה חזקה היא הייתה, זה עניין אותי באמת. היה מדהים לשמוע על כל מה שהיא עברה בחייה, אני לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה אם אני הייתי צריכה לעבור את זה.