מאגר סיפורי מורשת

שמי ברטה דוד, שם משפחתי לפני נישואים: אגוז. נולדתי בשנת 1935 בעיראק בעיר בגדד.

עליתי לישראל בשנת 1950.

נולדתי בבגדד לזוג הורים, שתי אחיות וארבעה אחים. הייתי הקטנה במשפחה. הייתי ילדה קטנה מאוד כשהיו פרעות הפרהוד בעירק. איני זוכרת בדיוק מה היה שם, אך ספרו לי שהשכן העיראקי הסתיר את כל משפחתי וגם את השכנים היהודים.

 

חוץ מזה היו לי חיים טובים גרתי בוילה באזור מאוד יוקרתי (בטאוין). למדתי בבית ספר יהודי בשם אליאנס עד שעליתי ארצה. הייתי תלמידה טובה מאוד והיו לי שלוש חברות מאוד טובות בשם דוריס, לילי ופרחה. כיוון שהיו לי חיים טובים ובאו לקחת אותי מבית הספר עם מכונית יוקרה (פונטיאק) כולם היו חברות שלי ואהבתי לעזור להם.

 

היינו משחקות חבל וקלאס. בעת הכניסה של המורה לכיתה, היינו צריכים לעמוד בשורות לאות כבוד. למדנו צרפתית, אנגלית, מתמטיקה ועוד…. כמעט הכל בשפה הערבית. המקצוע שהכי אהבתי היה מתמטיקה ולרוב קיבלתי 100. זכורה לי הבחינה במתמטיקה שעשיתי בסוף בית ספר עממי הייתה זאת בחינה של משרד החינוך. בסוף הבחינה יצאתי מהכיתה ובמקרה פגשתי את אחי. הראתי לאחי את התשובות שכתבתי במבחן. אחי אמר לי שאני אמורה לקבל 100, אך בגלל שמי היהודי, אקבל ציון נמוך יותר. (אחי טעה ולבסוף קיבלתי 100).

 

אחיי הגדולים הצטרפו לתנועה הציונית. בגיל 15 החלטתי לעלות ארצה עקב פיצוצים ופיגועים בבתי כנסת. הממשלה לא רצתה שנעלה ארצה ואמרה שמי שרוצה לעלות צריך להשאיר את כל הרכוש (בתים, מכוניות, כסף, תכשיטים, רהיטים, ועוד…). אחיי עזרו לי . הם יצרו קשר עם התנועה הציונית, כך עליתי לארץ.

 

עליתי לארץ בשנת 1950. העלייה הייתה לי קשה מאוד, כיוון שברחנו כי לא אישרו לנו לצאת. הורי ואחי נשארו בעיראק. הגעתי באנייה, אני זוכרת  שהלכתי הרבה ברגל ואז  עליתי  על אוטובוס שלקח אותי לטהרן (אחת הערים היפות בפרס) . שם פגשתי את קרובי משפחה שלי שנתנו לי להיות אצלם. אני יודעת מסיפורים אחרים, שיהודים שנתפסו ונלקחו לבית סוהר. הייתי שם שלושה חודשים בטהארן. אחר כך מטוס לקח אותי ואת שאר העולים למחנה עולים בישראל (שער עליה).

 

 

מחנה עולים "שער העלייה". החיים במחנה היו קשים מאוד. היינו צריכים לעמוד שעות רבות כדי לקבל אוכל, גרנו באוהלים, הזבובים היו בכל מקום. חברתי דוריס שעלתה לפני לארץ חיפשה אותי ברישומי העלייה. היא פגשה אותי והביאה אותי לביתה שבקיבוץ "גן שמואל".

 

אחריי שלושה חודשים אחי ששון ואבא שלי הגיעו ארצה במטוס.(אם הייתי יודעת שלאחר שלושה חודשים מאז שברחתי, ניתן יהיה לעלות ארצה באופן חוקי, הייתי מחכה). אבי קנה דירה בקריית אונו. עבדתי כסייעת במעברה בקריית אונו.

 

 

בתחילת שנת 1959 פגשתי את בעלי שהיה שכן שלי בבית החדש בקריית אונו וב- 17 ביוני 1959 התחתנו ועברנו לגור ברמת גן. ב 12 בינואר 1961 נולד בני הבכור שולי (שאול) דוד. ב 4 באפריל 1964 נולד בני האמצעי יגאל דוד. ב 20 באוקטובר 1968 נולדה בתי הקטנה ראשית דוד (אמא של אביחי. היא נקראה על שם פרשת "בראשית".)

 

בעלי היה איש קבע בצבא בדרגה סגן אלוף חייל חימוש  (אחד התפקידים הבכירים בצבא) ורוב הזמן לא היה בבית והיה קשה מאוד גם לי וגם לילדים. אחריי מלחמת ששת הימים התחיל לתרגם ספרים וחוברות הסברים של נשק רוסי מערבית לעברית. בשנת 1985 עברנו לבית יותר גדול ברמת גן.

 

היום אני מאוד מאושרת עם הילדים והנכדים שלי. אנו נפגשים בימי שבת אוכלים, מדברים, ונהנים. יש לי משפחה מדהימה ואני מאוד גאה בכולם.

 

הפרהוד: "הפרהוד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במסגרת הפרעות נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. בין 300 ל-400 פורעים לא-יהודים נהרגו כחלק מהניסיון לעצור את הפרעות. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם‏. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. משמעות המילה פרהוד היא הפחדה ברוטלית של נשלטים. האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה."

 

גן שמואל: " הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן במחוז חיפה מזרחית לחדרה ושייך למועצה אזורית מנשה. הקיבוץ נקרא על שם הרב שמואל מוהליבר ממבשרי הציונות."

 

 תשע"ה