מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם לשר, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי השנה יחד עם סבי יצחק לשר. סבא יצחק בחר לספר לי את סיפור משפחתו וסיפורה המופלא של אמו לאה שר, סבתא רבתא שלי.

סבא יצחק לשר מספר על אמו לאה לשר:

אמי נולדה בשם סוזי קרי בבודפשט שבהונגריה בשנת 1927 ביוני. לאימא שלה קראו אירנה כהן, ולאבא יצחק וייס, הייתה לה אחות שגדולה ממנה בשבע שנים בשם מרים (נולדה בשם מרתה). אבא שלה שינה את שם משפחתו לפני שהתחתן, כדי ששמו ישמע יותר הונגרי. היא נולדה שנה אחרי שאחיה כשהיה בן שש מת מבעיה בריאותית.

אביה בא ממשפחה דתייה, ואמו הייתה מאוד דתייה – אמי הכירה אותה יותר טוב מאשר את סבתה מצד אמה, כי הם גרו קוב, לידה בתקופה ההיא. אורח החיים שלהם היה דתי, עד כמה שיכלו, כשהם לא גרים בסביבת אנשים יהודים. הם גם הלכו להתפלל בחגים. כל זה למרות שאמה באה ממשפחה יותר חילונית. בבית, אמה (סבתי) סיפרה לאמי סיפורים על ירושלים.

לאביה היו 11 אחים, תשעה מהם יותר קטנים ממנו, אבל היא הכירה רק חלק מהם. השאר קרוב לוודאי מתו לפני המלחמה, ויש גם קבוצה מהם שלדעתי עברו דירה.

כשאמה של אמי נולדה, אבא של סבתי עבד בתחנת רכבת. יום אחד, חבורת שיכורים שעבדו בתחנה הפריעו לשימוש ברכבת. אבא של אימא של אימא הלך לראות מה קרה, לעזור, כדי שתיפתר הבעיה והרכבת תוכל לחזור לתפקד. השיכורים סגרו עליו את הדלת של הקרון, והוא מת. אימא אמרה שהם לא עשו את זה בכוונה. סבתה של אמי הייתה אישה פרימיטיבית, היא לא ידעה איך להתנהל עם כסף, ולא הייתה מוכנה לגידול ארבעת הילדים שהיו לה. היא מסרה את ילדיה לגדול בידי משפחות עשירות, שיכלו לטפל בהם, ואימא שלהם באה לבקר אותם מדי פעם. סבתי גדלה אצל זוג מאוד עשיר בלי ילדים משלהם, שפינקו אותה וטיילו איתה והיא קיבלה כל מה שרצתה, אבל הם לא אהבו אותה. בזכותם היא קיבלה חינוך טוב והייתה לה בגרות, שזה היה נדיר אז.

כשאמה ואביה של אמי נפגשו בחלק הצפוני של הונגריה, שם שניהם גרו, הם התחתנו. סבי היה מבוגר מסבתי ב – 12 שנים. הם גרו כמה שנים בצפון הונגריה, יחד עם שתי הבנות שלהם, ואז, כעבור כמה שנים, כשאימא הייתה בערך בת שבע, הם עברו לדרום הונגריה. שם הייתה לו חווה שממנה התפרנס, והוא החזיק שם פרות וסוסים. החווה הייתה המקום שהיא הכי אהבה שם.

המלחמה

כשהגיעו לדרום הונגריה, אמי הייתה צריכה לנסוע ברכבת כל יום לעיר יותר גדולה, בשביל הלימודים בבית ספר פרטי של בנות. אימא שלה (סבתי) חשבה שאם אי אפשר בית ספר של יהודים, אז בית ספר פרטי. היא למדה שם עד שנה לפני סיום המלחמה. בשנת 1944 היא עדיין הייתה רשומה, אבל לא הלכה. זה היה מסוכן מדי. היא הייתה אז בת בערך 17.

כשגרו שם, ממשלת הונגריה השתיקה את כל הידיעות לגבי מה שקורה בעולם. כך שעד שהמלחמה הגיעה אליהם, הם לא ידעו כלום.

יום אחד, אנשים דפקו על דלת ביתם, וכשפתחו אותה, האנשים דרשו מהם לבוא איתם לבית הכנסת, אלא לא היו נאצים. הם ניסו לעזור להם. הם נתנו להם 10 דקות להתארגן ולבוא איתם, בלי לקחת כלום חוץ מכריך. הם לא יכלו גם לקחת כסף. הגרמנים כבר פלשו להונגריה אז.

לפני שזה קרה, אחותה סיימה ללמוד בתיכון, וחזרה לבודפשט, ללמוד לציייר מודלים. היא גרה אצל דוד שלה. בשנת 1944, כשהמשפחה עברה לגור בבית כנסת יחד עם עוד משפחות יהודיות, כדי להגן על עצמן, הוריה ביקשו שהיא תחזור משם כדי שיהיו ביחד. היא חזרה לשם ברכבת האחרונה שהייתה יכולה להתגנב בה. אמי אומרת שאם אחותה לא הייתה שם כדי לעזור לה להסתדר מאוחר יותר, כשהיו במחנות, היא לא הייתה מצליחה לשרוד את זה, כי היא הייתה מאוד מפונקת.

עבר בערך חודש עד שהיהודים שהסתתרו בבית הכנסת נגלו לנאצים ונאלצו ללכת לגטו שנמצא באיזור תחנת קמח שבו ריכזו את כל היהודים בדרום הונגריה. הם חויבו לתפור על בגדיהם טלאי צהוב, הנאצים לקחו את רכושם, היה מסוכן בשבילם לצאת החוצה בשעות הערב. התנאים היו מאוד לא נוחים. האוכל שחולק היה המינימום האפשר, הצפיפות הייתה גדולה מאוד. בגטו, אביה נעלם. עד היום היא לא יודעת לאן לקחו אותו.

משם לקחו אותם ברכבת עם תנאים נוראים לאושוויץ. הנסיעה ארכה כמה ימים. היו התעלפויות בבגון שבו היו, אבל אף אחד לא עזר להם. כשהגיעו, אמן נרצחה. בנותיה אפילו לא נפרדו ממנה. ראשן גולח, לקחו את בגדיהן, הלבישו אותן בסמרטוטים. הן היו בתא עם עוד נשים. מרים לא הייתה מוכנה להישאר בתא שבו שמו אותן. הייתה שם צפיפות איומה. אימא שלי פחדה ללכת למקום אחר, אבל מרים הכריחה אותה. הן ברחו לתא נשים אחר שבו הצפיפות הייתה פחות גדולה ושם הן ישנו. למחרת, הן עברו ליד התא שממנו ברחו. הדלת הייתה פתוחה. לא היה שם אף אחד. הן פגשו את בת דודתן בתא. היא ביקשה שיעזרו לה לברוח, אבל הן לא הצליחו.

באותה תקופה ירד שלג. כשהיה נדמה לנאצים שמישהו ברח, הם העמידו את כל היהודים של התא הזה בחוץ שעות על גבי שעות ובדקו מי או האם ברחו. היהודים הוכרחו לעמוד עירומים בחוץ, וכל פעם שאחד הנאצים עבר על פניהם הם היו צריכים להיפרד משאר היהודים. זה היה נורא בעיקר כי כשעמדו בנפרד, הקור היה חזק יותר.

חולקו בין כל היהודים שמיכות. כשמרים ראתה שיש שמיכה מיותרת, היא גנבה אותה. השומרת של התא ראתה אותה, אבל היא לא עשתה לה שום דבר. היא נתנה לה מחט כדי שתוכל להכין נעליים עבורה. מרים קרעה את השמיכה, הכינה ממנה נעליים ונתנה לה אותן. בתמורה היא קיבלה תוספת מזון, שאותה היא חלקה עם אימא שלי.

מרים גם הייתה רצה לשני אנשים שחילקו מזון, והכניסה סיר לתוך הסיר הגדול שבו החזיקו את האוכל, וברחה. הם ועוד אנשים, חלקם יהודים, רדפו אחריה אבל לא מצאו אותה בתוך כל האנשים. היא חלקה את האוכל עם אמי.

בתא כל היהודים ישנו על שתי קומות של קרשים. יום אחד הקרשים שמעליה נשברו, נפלו עליה והיא שברה את עצם הבריח. כל הלילה היא רצתה לבכות, אבל היה אסור להרעיש כדי שהנאצים לא ישמעו. היא סבלה מכאבים איומים. השומרת היהודיה ששמרה על התא לא הסכימה לשלוח אותה לרופא, אבל אימא לא הפסיקה להציק עד שהסכימה. היא נשלחה עם חייל לבניין גדול שבו היו המון אנשים עם מחלות או פציעות. זה היה נורא. אימא אמרה שעד עכשיו, 56 בערך שנים אחרי היא נזכרת בריח הנורא ובמיליון הזבובים ובפצעים הנוראים שמשכו אותם ושאנשים צעקו לה שתלך משם כשהיא משחזרת את הזיכרונות.

נאצי עצר בעדה מלהיכנס בדלת שהייתה נעולה, והיא הוחזרה לגטו. היא הייתה ממורמרת כל היום כי בסוף אף אחד לא טיפל בה. מאוחר יותר היא הבינה שהבניין היה משרפה.

מרים שמרה עליה. היא צעקה על אנשים להיזהר לידה, וכל יום היא דאגה להחליף לה בגד כדי שהחיילים לא ישימו לב שמישהי עובדת לאט יותר מהשאר. הן היו באוושויץ שישה חודשים.

מאוושויץ הן עברו ברכבת וברגל הרבה קילומטרים למחנה הריכוז ברגן ברזן. אי אפשר היה לברוח. לצאת משורת האנשים הייתה סכנה כי היו נאצים שהשגיחו עם כלבים, סוסים.

אימא אמרה שהסבל שהיא ראתה שם היה נורא. אנשים לא נראו כמו אנשים. היא אמרה שאיפה שהיא הסתכלה היא ראתה רק דם ופצעים.

היא ואחותה הלכו לעבודה כפייתית במחנה מרקלברג, הן עבדו בבונקר שאליו הגיעו כל יום, אבל לא גרו בו. הן גרו במחנה מרקלברג שליד היער לייפציג. הן עבדו בהחלפת חלקי מטוסים. הן השתמשו בחומרים רעילים. הממונים עליהן שם היו אוקראינים, וגם חיילות גרמניות. מידי פעם החיילות היו מבריחות בשביל מי שעבד שם כריכים, אבל אם האוקראינים היו רואים את זה הם היו לוקחים מהם. הם עבדו מתחילת הבוקר עד סף היום, ובשעה מסוימת היו נותנים להם לשתות ולאכול.

יום אחד, ירד לאמי דם מהפה, והאוקראינים חשבו שזה סימן להתחלת שחפת, אבל זה נגרם פשוט כי לחניכיים שלה לא סופק מספיק ויטמין. היא נשלחה לבית חולים ששייך לבונקר שבו עבדה. היא הייתה שם בערך חודש. הרופא רצה כביכול להועיל לה, והכריח אותה להיות בחצר, באוויר הצח. היא כמעט מתה מהקור והשלג. אחותה ביקשה ממנו לשחרר אותה, והוא נתן לה סטירה על כך. לאחר ששחרר את סבתא, היא כבר הייתה כמעט קפואה לגמרי. היא נשלחה לסנדלרייה כדי להבריא. הן עבדו בבונקר הזה שישה חודשים.

בתקופה שהרוסים כבר היו קרובים החלה צעדת המוות.

בצעדת המוות הן הלכו שבועיים ברגל למחנה טרזנשטט. ההליכה הייתה מאוד קשה. היה קר מאוד. ואנשים נפלו לשלוליות. היהודים בקושי קיבלו אוכל. כל מה שהם יכלו לאכול היה סרפדים. הם שפשפו אותם עד שאיבדו את הקוצנות ואכלו אותם. תמיד כשאימא הייתה חלשה, מרים צבטה אותה, או צעקה עליה, או בעטה בה. היא עשתה אז כדי שתמשיך ללכת ולא תתייאש.

פעם אחת, היה גרמני שבא אליהם עם שק גזר ביד. הוא רצה להביא להם, אבל הוא נתפס והוכה מכות עד מוות. היו גם גרמניות שהשאירו תרד על פחי זבל בשבילם. ככל שהזמן עבר יותר גרמנים, בעיקר נשים החלו לברוח ולהוריד את המדים שלהם כדי שהצא הרוסי לא יתפוס אותם.

התנאים בטרזנשטט היו טובים יותר, כי בעבר, טרזנשטט היה מחנה צבאי, ונשאר בו קצת מהמבנה הקודם. שם הם קיבלו אוכל, אבל הזהירו אותם לא לאכול את דייסת הסולת שקיבלו, כי אחרי שנה של האוכל שנתנו להם זה מנפח. הרבה מתו מאכילה. בזמן הזה, העיסוק העיקרי שלהם היה פליית כינים מהראש. זה לזה או זה לעצמו. את המחנה ניהלו יהודים. אימא אמרה שלראות את הגרמנים מנקים את השירותים זו הייתה נקמה קטנה. הם כבר ידעו שסוף המלחמה מתקרב כי הם שמעו מרחוק רובים. הן גם פגשו את דודתן שם, לילי.

היא סיפרה שהיא זוכרת את היום שבו הצבא הרוסי הגיע. היא אמרה שהיה כל כך מרגש לראות את החייל הראשון מתקרב על אופנוע. הוא היה בן 16 או 17 או 18. כולם רצו לגעת בו. הוא היה אלוהים בשבילם ברגע הזה, אחרי שהתפללו לאלוהים והוא איכזב אותם.

החיילים נתנו ליהודים לחמים, וחלקו איתם את חפציהם האישיים. אמא קיבלה זוג נעליים צבאיות מחייל, למרות שהן היו גדולות עליה מאוד. אימא ומרים נשארו בטרזנשטט חודש אחרי שהצבא האדום הגיע. קודם כל פיני את החולים ואת הפצועים, את הקשישים. כך שיצא שהן השתחררו אחרי חודש.

אחרי סיום המלחמה

אחרי החודש שעבר במחנה טרזנשטט, אימא ומרים חזרו להונגריה דרך טרנספורט. טרנספורט הוא כינוי לשליחה של קורבנות הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. הן קיוו למצוא בבית מישהו מוכר. שנים אימי חיפשה אחר בני משפחתה, גם בישראל. כשהייתה רואה ברחוב אישה שהיה נדמה לה שהיא דומה לאמה, היא רצה לפניה, לבדוק את פניה מקרוב.

הן חזרו לחווה בה גרו לפני שעברו לבית הכנסת. הבית היה הפוך, הגרמנים רוקנו אותו. מרים מצאה כמה פריטים, כמו כיסא ושולחן, אבל אימא לא יכלה לגעת בהם, כי ההורים שלה ישבו עליהם או לידם.

מרים ראתה שמאוד קשה לאימא, אז היא אמרה לה ללכת לבודפשט, ואימא נכנסה להכשרה של בני עקיבא שם. בבודפשט היא ואחותה פגשה את בעלה של דודה שלהן. הוא נשאר בבית שלהן קצת זמן ואז אמר שהוא מחכה לאשתו ולבתו. אימא שלי ואחותה ידעו שהן מתו, אבל לא אמרו לו את זה. אימא שלי לא פגשה אותו מאז.

הן פגשו בבודפשט עוד דוד שלהן, שאשתו הייתה נוצריה והסתירה אותו. היו לו בעיות עצבים, והוא נפטר בצורה קשה מאוד. הייתה להם עוד דודה מצד אמן שהתחתנה עם בחור לא יהודי. הן רצו לפגוש אותה, אבל ותרו על זה מחשש שהיא לא תרצה לפגוש אותן. היא התרחקה מאוד מהיהדות והתקרבה לנצרות.

אז כבר היו ארגונים כמו השומר הצעיר ובני עקיבא, למרות שאמי אמרה שהם מאוד שונים מהיום. פעם הייתה יותר חברה שם. ההכשרה היתפצלה לשתיים: בעיר ובחווה. היא בחרה מיד בחווה, כי זה מה שהיה מוכר לה מהבית.

תנועת בני עקיבא עזרה לאמי ללמוד להתרגל לנוכחותם של בנים. כל החיים היא גדלה רק עם בנות ואביה. כל פעם שהתיישב לידה בן היא אוטומטית זזה הצידה. תנועת בני עקיבא גרמה לה להרגיש שייכת, שיש עוד אנשים איפה שהיא נמצאת. זה מאוד עזר לה. היא הייתה בהכשרה שנתיים וחצי. היא מאוד נהנתה שם. שאר האנשים, בנים, ובנות, היו בשבילה משפחה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך הייתה מתגברת על מה שעברה בלי ההכשרות האלה. הן היו הצלה גדולה. זה עזר לה לדבר עם אנשים שעברו את מה שהיא עברה, לעבוד בחווה. עוד דודה שלה שגרה בארצות הברית שלחה לה להכשרה דברים שיעזרו לה, וגם בישראל היא המשיכה לשלוח לה דברים שיכולים לעזור לה להתאקלם.

בהכשרה, היא ועוד כל מי שרצה למד לדבר עברית. אנשים באו והרצו להם הרצאות על ישראל, כדי לעזור להם להתאקלם כשבמסגרת ההכשרה – הם יעלו לארץ.

בשנתיים וחצי האלו, מרים נשארה בחווה. אמי התגעגע אליה, ורצתה שהיא תעבור לגור איתה בישראל. אז היא כתבה לה מכתב שבו אמרה לה שהיא עוברת לגור בישראל, ואמרה לה שאם היא רוצה לפגוש אותה לפני כן, שתבוא לבקר אותה בבודפשט. כשמרים באה, אימא הכירה לה את המדריך בהכשרה, שבא מבית ציוני. מרים והוא התאהבו, וככה מרים באה עם אמי לישראל. הם התחתנו בשנת 1947, וככה מרים נשארה קרובה לאימא.

העלייה לישראל

אימא עלתה לארץ בקיץ 1948. מרים לא יכלה לבוא איתה, היא הייתה בהריון אז. הם עלו לארץ באונייה, ששמה "סנטנטוניה". היא הייתה של דייגים איטלקים שמסרו אותה למען פליטים. הם היו הרבה, 300 איש בערך. הם עברו דרך בולגריה ואספו שם עוד בערך 300 בולגרים שרצו להיצטרף ולבוא לארץ. כולם היו צעירים. אף מבוגר לא שרד את המלחמה ורצה לעלות לישראל. המעט שכן שרדו נשאר לגור בגטאות. לאחר מכן הם הלכו לאיטליה, ומשם הפליגו לישראל, לחוף בחיפה.

השייט ארך שבוע. היו באונייה תנאים לא נוחים. הצפיפות הייתה גדולה. וגם שרר פחד מפני האנגלים שעוד לא עזבו את ישראל לגמרי.

בישראל

הם הגיעו לחיפה אחרי הכרזת המדינה, ואמי נשארה יום או יומיים במחנה שהוקם שם. לאחר מכן היא הלכה לבקר את האחיות של גיסה, עוד בחיפה. משם היא נסעה באוטובוס לתל אביב לריכוז של שאר ההונגרים שעלו לישראל מההכשרה בבית עקיבא. היא לא יכלה לעבור לקיבוץ כי מצב הקיבוצים לא היה טוב באותה תקופה. היא יכלה להיתחתן עם מישהו מהקיבוץ וככה כן לגור שם, אבל היא לא רצתה.

היא נשארה במחנה כמה ימים, ואז היא עברה עם שתיים או שלוש חברות שלה שגם עלו מההכשרה לפתח תקווה, ומאוחר יותר אפילו נודע לה שיש לה שם בת דודה. היא וחברותיה הישכירו חדר בדירה שנבנתה מבוץ. היא עבדה בראש העיין כמטפלת.

בשנת 1949 אחותה הגיעה לישראל, למרות שמרים עדיין הייתה בהריון. חברותיה של אמי יצאו מהדירה כדי שמרים ובעלה יוכלו לגור עם אמי. זאת הייתה תקופה קשה. מרים הייתה עצבנית ואימא שלי הייתה עדיין צעירה, אז מרים ובעלה עברו לגור ביישוב אחר, בית מאיר, שנקרא אז בית מחסיר.

מרים ילדה תינוק, אבל בריאותו הייתה פגומה והוא מת. אני לא זוכר אם זה קרה לפני או אחרי שהם עברו לבית מאיר.

אז אמא הכירה את בעלה, אבא שלי. כשהם רק הכירו הוא שיקר ואמר לה שהוא הונגרי ושהוא יודע לדבר הונגרית. נודע שהוא שיקר רק אחר כך ושהוא בעצם פולני.

אבי פנחס לשר

אבי פנחס לשר נולד בשנת 1921 בעיירה סטניוסלבוב שבחבל גליציה*. אזור שחיו בו הרבה יהודים. התייתם בגיל חמש משני הוריו וגדל ע"י אחד הדודים שלו. בגיל 20 הוגלה לסיביר ע"י הרוסים ששלטו באזור באותה תקופה. הוא היה שם לאורך כל תקופת מלחמת העולם השנייה ועבד בעבודות כפיה של כריית פחם ומנגד חסך לעצמו את הזוועה הנאצית. הוא עלה לארץ בשנת 1946, והשתתף במלחמת השחרור. וכשעוד היה באירופה, הוא היה בגורדוניה**. הם התחתנו בפתח תקווה ובשנת 1950 הם כבר גרו בכפר סבא. היא הייתה אז בערך בת 27.

הם גרו בכפר סבא עד סוף חייהם. נולדו להם אחי הגדול, יעקב לשר, ואני המספר יצחק לשר, סבא של נועם.

בשנת 1998 היא השתתפה במצעד החיים, באוושויץ יחד עם אחותה.

היה מאוד חשוב לאימא שנישאר קרובים, אני חושב שהערך הזה הוא לקח חשוב שאפשר להפיק מהסיפור שלה.

סבתא והחברים שלה

הזוית האישית

נועם: נהניתי להכיר את סבתא שלי יותר, למרות שלא היא זה שסיפר לי עליה. הכרתי גם את סבא שלי יותר טוב, אפילו שלא עשיתי עליו את העבודה.

המספר איציק לשר: כאשר סיפרתי לנועם על מהלך חייה של סבתה לאה עלו לי זכרונות מהילדות ומהסיפורים של סבתה על חייה בהונגריה ובארץ לאחר עלייתה. הזכרונות האלה היו מלווים ברגשות מעורבים. מצד אחד געגועים חזקים אליה וכן געגועים לילדות מאושרת ושמחה שהיא הנחילה לי, מצד שני צער גדול על הליכתה צעד נוסף על הטרגדיה שהיא עברה יחד עם כל בני דורה.