מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדה בשואה – בת עמי צור

סבתא שלי וסבי
סבתי מסומנת בחץ. מספרו של יצחק וייסמן
סבתא בת עמי מספרת על הזכרון המעיק, עד שחזרה לגלות מה קרה לאמא

קראו לי ברט סבטובסקי. החליפו לי את השם בגיל 7, כשהגעתי לקיבוץ משמר העמק. הדוד והדודה שלי אמרו לי שעם השם ברט, לא יתכן שזה יהיה שמי בארץ ישראל. הדוד נתן לי שתי אפשרויות לבחירתי: בתיה (בת של ה') או בת עמי (בת של העם שלי). אני בחרתי את שמי והתרגלתי אליו. אני אוהבת את השם שלי. כשנכנסנו בכיתה ו' לשומר הצעיר, היו מקריאים במפקד "בת עמי" ואני הייתי נרגשת לשמוע אותו והיו עולות לי דמעות. בטקסט שהקריאו היו צירוף המילים בת עמי.

ילדות

אימא שלי נולדה בגרמניה בדרזדן והתחתנה בשידוך עם בחור יהודי ממוצא פולני (אבא שלי), היא הייתה מוקסמת מאבא, את זה קראתי במכתבים שכתבה לאחותה. הוא היה נשוי בעבר, נולדה להם בת. קוראים לה הלן והאימא נפטרה ממחלה. הבת שלו הייתה בת 6. אימא והוא הכירו ולפי המכתבים היא הייתה ילדה מקסימה ואימא אהבה אותה מאוד. אחר כך אני נולדתי ובגיל שנתיים אבא נפטר ממחלת לב. כל זה נודע לי כששלמה ואני היינו בפריז ואחותי סיפרה לי את הדברים האלה. שנים לא ידעתי איך קראו לאבא שלי. שמו היה מוריס. היא נסעה לצרפת כדי לפגוש אותו בליון, הם התחתנו. כשהייתי בת 3 סבא שלי הגיע לבקר אותנו, הוא חלה ונפטר בצרפת. אני, אימא ואחותי החורגת נשארנו בליון.

הגרמנים נכנסים לצרפת

בשנת 1939 הגרמנים נכנסים לצרפת. לאבא שלי היתה משפחה בליון. ברגע שפרצה המלחמה והתחיל להיות לא בטוח, לקחו את הלן אליהם למשפחה של אימא שלה. הם הרגישו אחראים עליה. אני נשארתי לבדי עם אימא. הלן לא רצתה ללכת והעדיפה להשאר איתנו אבל לא הייתה לה ברירה. היא סיפרה יותר מאוחר שהתנהגו אליה שם לא טוב, כמו למשרתת.

אימא שלי לוקחת אותנו עם מעט דברים ואנחנו בורחות לכפר קרוב לליון. אנחנו חיים אצל איכרים שיש להם רפת של פרות וחזירים, אותם אני זוכרת. יום אחד אני קמה בבוקר ואני לא רואה את אימא. הייתי בת 5, האיכרה אומרת שאימא הלכה לקנות לחם. אני מחכה על יד הגדר. מחכה. מחכה עד הלילה. אני זוכרת שאני עומדת על יד הגדר ואימא לא חוזרת. שנים לא ידעתי מה קרה. גם בבגרות פינטזתי מה אעשה כשאימא חוזרת, לא היה לי מושג מה איתה. האיכרים כשראו שאימא לא חזרה, הכניסו אותי למנזר על יד ליון.

במנזר והבריחה לארץ

כשהגעתי למנזר היו שם שישה ילדים יהודים. הגדולות בנות 12, אני הקטנה ביותר – בת 5. יום אחד אנחנו מטיילים עם הנזירה, הצטלבתי וכל מה שצריך. בטיול אנחנו עוזבים את המנזר חמישה ילדים ועברנו לבן אדם שלקח אותנו למקומות אחרים, שבכל אחד מהם הסתתרנו. בשלב מסוים עזבנו את צרפת ועברנו דרך הפירנאים בלילה לספרד לכפר קטן. הגענו רטובים וקיבלנו שם כוסית יין להתחמם. הכניסו את כולנו למיטה ענקית ונשארנו שם רק לילה אחד. הם פחדו שיתפסו אותם. נדדנו עד פורטוגל ושם כבר אפשר היה לנשום. עד אז אמרו לנו לא לבכות, לא לדבר. היה לנו אסור לצאת באור. בפורטוגל הגענו לפנסיון יפיפה ולאט לאט התחילו להגיע ילדים בגילאים שונים. לקחו אותנו לים, יכולנו לדבר. הנאצים לא הגיעו לפורטוגל. היינו ליד הים. חול לבן וצדפים מיוחדים. מפורטוגל עלינו לארץ. כשעזבנו, כל אחד מהילדים קיבל שלוש תמונות של הפנסיון וכתובה שם הכתובת.

בישראל

בזמנו פרסמו את מי שעלה לארץ. אני הייתי בבית הפועלות בתל אביב, שם קלטו ילדים שלא היו להם משפחות, עליתי בשנת 1944. דודה ודוד שלי ראו את השם ובאו לראות אותי. לא רציתי ללכת איתם, רק כשהביאו לי תמונות של אימא שלי האמנתי, הם חיו במשמר העמק ולקחו אותי לשם. אחרי שנה שהגעתי הם עזבו את משמר העמק והשאירו אותי שם. אחרי כמה זמן הם רצו לקחת אותי, אבל כבר לא רציתי ונשארתי במשמר העמק.

איך סבא וסבתא נפגשו

שלמה היה מרכז משק בשער העמקים כבר בגיל 30. והיה לשער העמקים שדות על יד משמר העמק. ובתור מרכז משק היה לו ג'יפ והוא היה נוסע איתו לשדות של שער העמקים. אני עמדתי בג'למי לחפש טרמפ, שלמה עצר לי ולקח אותי למשמר העמק. דיברנו בדרך, שנינו יוצאי מלחמה עם נושאים משותפים. קבענו להיפגש. הוא הגיע אלי לביקור. עדיין לא היה ברור שזה כיוון רומנטי. אני הייתי בת 27. כל החברות שלי כבר היו נשואות. אני לא הצלחתי למצוא את האחד. החלטנו לבנות יחד משפחה. שלושה חודשים אחר כך כבר היינו נשואים. הייתה אהבה, אבל זאת הייתה גם החלטה מהשכל. אני אמרתי לשלמה, אני לא רוצה להישאר במשמר העמק, תיקח אותי לשער העמקים.

דבריו של סבא

התחתנו במועדון לחבר בקיבוץ שער העמקים.

עשינו את זה ענייני. לא בבלבול חושים. רצינו לבנות בית. יש לנו הרבה דברים משותפים. זה התאים לנו. היינו צריכים להישאר הרבה שנים ביחד כי חלק מהזמן היא שתקה ולא דיברה בגלל מה שרבץ עליה. אני חושב שרציתי לחיות איתה גם מתוך תחושת מחויבות, רציתי לטפל בה, במישהו שסבל כמוני. אחת ההחלטות הראשונות שהחלטתי זה שאני לא עוזב אותה עוד פעם לבד וזה מה שהנחה אותנו עד עכשיו. יש לנו חיים יפים וטובים ואנחנו אפילו נהנים.

כשהילד הראשון נולד (אבא שלי)

כשרונן נולד אני אמרתי לעצמי "אני אימא אני אימא אני אימא". זאת היתה לידה לא קלה. כשכאב לי הבטחתי שלא יהיו לי יותר ילדים. אבל כשהוא נולד, זה היה אושר בלתי ניתן לתאר. הייתי כל כך מאושרת. הוא היה ילד מקסים. הוא היה בבית התינוקות והיו מצלצלים כשהתינוקות היו מתעוררים. היה נהוג לצלצל בפעמון שמחובר לחדר של האימא. או כשהיה בוכה. הייתי מחכה לבושה, לא הלכתי לנוח כדי להגיע מיד לרונן.

מה שקרה לאמא שלה (לסבתא רבתא)

רק בגיל 25 נודע לי מה קרה לה. בגיל 23 אחרי הצבא נסעתי בעקבות טיפול שעברתי אצל פסיכולוגית, בסוף הטיפול היא אמרה לי: את חייבת לחזור לצרפת לפגוש את אחותך ולהשלים את הפרטים שחסרים לך. הצטרפתי לטיול מאורגן עם קבוצה ואמרתי שבצרפת אני עוזבת את הטיול לפגישה עם אחותי. אחותי חיכתה לי שם. התקשורת בינינו הייתה בלתי אפשרית. אני שכחתי את הגרמנית ואת הצרפתית שדיברו בבית. בקושי ידעתי אנגלית. היא עבדה בחנות למכירת מטפחות וכפפות, וסידרה לי לישון בצרפת למשך חודש במעון של יהודי שהשכיר מיטות. כמו אכסניה. לה היה חדר קטנטן והיא לא יכלה לארח אותי. המטרה שלי הייתה לחזור לליון לראות את הבית. זכרתי את שם הרחוב, את החנויות, את הכיכר. בזיכרון שלי הכל היה גדול.

ארבעה ימים לפני שאני עולה לאונייה, הצלחתי לאסוף כוחות ולנסוע לליון. אני נוסעת עם הלן ברכבת. אנחנו מגיעות לאזור ואני אומרת לה: "חכי, תני לי לפי הזיכרון שלי להוביל". התחלנו ללכת ואני רואה את חנות הסדקית, את מגדל השעון הגדול, אני רואה את הרחוב ופתאום הכל צר וקטן. בדיוק כמו שזכרתי אבל בלוי וקטן. רי דזירה מס' 14. אנחנו מגיעים לבית, לכל בית יש שוערת. השוערת יוצאת, רואה את הלן ואותי ומתחילה לצרוח "ברט הקטנה". אני פורצת בבכי. לא בכיתי כל השנים. זאת הפעם הראשונה שבכיתי.

אחרי שנרגענו אני שואלת אותה אם היא יודעת משהו על אימא. "אחרי שעזבתם את הבית, אימא שלך הופיעה לקחת דברים בדיוק כשנכנסו הגרמנים לרחוב, הם תפסו אותה ולקחו אותה, אני ראיתי את זה". זאת הפעם הראשונה שהבנתי שאימא לא תופיע. למרות שקיוויתי. בכיתי שעות. להלן יש משפחה בליון, הגענו אליהם הביתה ולא הצלחתי להפסיק לבכות. הם צעקו על הלן שלקחה אותי לבית וגרמה לי לבכות. אכלנו שם והם לקחו אותי לחנות שלהם, נתנו לי חצאית וחולצה. ממשמר העמק יצאתי לנסיעה עם בגדים משותפים של אישה בוגרת, עם ז'קט וחצאית, הם נתנו לי במקום קומבינזון ובגדים יפהפיים בורוד ובאפור. מבן דוד שהיה לו בית מלאכה למעילים קיבלתי מעיל מדהים ששמרתי עליו הרבה שנים. נפרדתי מאחותי וחזרתי לפריז. ואחרי יום עליתי על האונייה ארצה. הפסיכולוגית צדקה, הביקור הזה היה חשוב. נודע לי מה קרה לאימא. אחר כך קיבלנו מסמכים מגרמניה באיזה טרנספורט היא נסעה לאושוויץ, באיזה תאריך, באיזו שעה.

הזוית האישית

מיקה הנכדה: אני בחרתי לתעד את סבתא שלי, לא ידעתי לפני כן איך היא חוותה את המלחמה ומה הסיפור שלה, ועניין אותי לדעת. למדתי בתהליך התיעוד ובכללי מסבתא שלי שלמרות שלפעמים קשה ושאולי הכל נראה מפחיד ומאיים, חשוב לשמור על אופטימיות ולא להיכנע לתחושת הפחד.

מילון

טרנספורט
טרנספורט הוא כינוי כולל לשילוחם של קורבנות המשטר הנאצי בתקופת השואה, בעיקר לשילוחם של יהודים, מבתיהם או ממקומות הריכוז שלהם בערים, ביישובים ובגטאות למחנות ריכוז והשמדה. הטרנספורטים האחרונים יצאו באביב 1944 מיוון למחנה ההשמדה אושוויץ, בקיץ 1944 מגטו לודז' שבפולין למחנה ההשמדה חלמנו, וכן מצרפת, שרובה כבר היה משוחרר, לאושוויץ, ובסוף 1944 - מהונגריה הכבושה בידי הנאצים לאושוויץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”זאת הפעם הראשונה שהבנתי שאימא לא תופיע. למרות שקיוויתי. בכיתי שעות“

”הביקור הזה היה חשוב. נודע לי מה קרה לאימא. אחר כך קיבלנו מסמכים מגרמניה באיזה טרנספורט היא נסעה לאושוויץ“

הקשר הרב דורי