מאגר סיפורי מורשת

שמי  אלי שפרון נולדתי  ב 1950בחיפה.

אני רוצה לספר לנכדי איתן, את סיפורו של יוסקו הדוד שלי, אח של בעלה של אימי.

"אימי הייתה נשואה לאחיו של יוסקו. בתחילת מלחמת העולם השניה בעלה של אימי (אחיו של יוסקו) נלקח בכוח על ידי הצבא הרוסי, על מנת להילחם בגרמנים. מאז שנלקח על ידי הרוסים, נותק הקשר איתו ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. לאחר המלחמה, אימי ויוסקו חיפשו את בעלה באמצעים שונים, אך הוא לא אותר ולמיטב ידיעתי, לאחר השואה, בשלב מסוים (לפני חתונתה עם אבי), אימי הוכרזה כאלמנה.

בעיצומה של המלחמה, להערכתי, בשנת 1942' אימי עבדה בכפיה עבור הגרמנים בניקיון בבית חולים. יוסקו באותה עת היה נשוי ואב לילדה בת שלוש, שנקראה לושה (בעברית לאה), הוא נתפס יחד עם אשתו ובתו הקטנה, באחת מהאקציות, ויחד עם יהודים רבים, הועלה על רכבת שיועדה להביאם למחנה השמדה. להערכתי המחנה היה ברגן -בלזן. הרכבת הייתה מלאה ביהודים, ובקושי ניתן היה לנשום ולזוז. כבר בתחילת הנסיעה, יוסקו החליט לקפוץ מהרכבת וכשהציע זאת לסובבים אותו, הם פחדו והתנגדו לבריחה. יוסקו שהיה גבוה וחזק, ניגש לדופן הרכבת, ושבר לבדו את הדפנות העשויות מעץ של הרכבת. אשתו, פפה, בניגוד אליו הייתה אישה נמוכה, והיא פחדה והתנגדה בכל תוקף לקפוץ מהרכבת. יוסקו לקח חתיכת בד, קשר סביב צווארו וגופו, והכניס את לושה בת השלוש לתוך הבד. כאשר הרכבת הייתה בתנועה, הוא  לקח את פפה וזרק אותה מהרכבת, דרך הפתח שיצר. לאחר שזרק את פפה, קפץ בעצמו כשלושה בתוך הבד, שכרך סביב גופו. לאחר הקפיצה גילה שהוא עצמו, ולושה לא נפגעו, והתחיל לחזור אחורה לאורך פסי הרכבת ולחפש את פפה. לאחר זמן מצא את פפה כשהיא חבולה ודם זורם מראשה.

הם היו בסביבה זרה (אוקראינה), ללא אוכל, ללא מקום מסתור והאוקראינים היו עוינים, ולא ניתן היה לקבל עזרה כלשהי, כולל עזרה רפואית. לאחר שנרגעו מעט מהקפיצה, יוסקו החליט לקחת את משפחתו, ולחזור רגלית לאזור שבו גדל, וששם לפני המלחמה הייתה למשפחתו חווה חקלאית. שם הוא הכיר אוקראינים והם הכירו אותו. הוא חשב שהם יוכלו לעזור לו.

יוסקו, לושה ופפה המדממת מהפצע בראשה, התחילו לחזור ברגל. אני לא יודע פרטים על הדרך חזרה, אני רק יודע שהדרך חזרה נמשכה בין חמישה לשבעה ימים. במהלך ימים אלו הם מאוד סבלו ונאלצו להסתתר, לגנוב אוכל ואיכשהו לשרוד. בתום המסע חזרה, האוקראינים שיוסקו הכיר, זכרו את היחס הטוב של משפחתו כלפיהם, ולמרות הסכנה, הם סייעו ליוסקו ומשפחתו. הם פגשו רופא שבדק וטיפל בפפה. יוסקו סבל מתת תזונה, וגופו היה עור ועצמות. משקלו היה ארבעים ק"ג. אני לא יודע במדויק את גובהו, אך להערכתי גובהו היה בסביבות 1.90מ.

יוסקו הבין שהוא לא יכול להתגורר אצל האוקראינים, וחייבים למצוא פתרון כלשהו עד לסיום המלחמה. הוא החליט ללכת ליער, ובמעבה היער ורחוק מנקודת ישוב, לבנות בונקר, מתחת לאדמה, שבו יוכלו הוא ובני משפחתו להסתתר.

יוסקו אכן הגשים זאת, ובהזדמנות זו לא ארחיב על כך, אך אומר, שיוסקו בנה בונקר מתחת לאדמה שבו הוא, אשתו, ביתו (בת השלוש שאסור היה לה לבכות פן יתגלו), בן משפחה נוסף, ואימא  שלי הסתתרו עד לתום מלחמת העולם השנייה.

בזכותו של יוסקו אימי שרדה את השואה ועלתה ארצה. הוא, אשתו ובתו עלו לארץ והתיישבו בחולון. בתחילת דרכו בארץ יוסקו עבד כקבלן בנין, וכשיצא לפנסיה עבד כמתווך. יוסקו נפטר בגיל תשעים ואחד, כשהוא אדם אמיד וסבא לשלוש נכדות. פציעתה של פפה בראשה גרמה לה לנכות והיא סבלה ממוגבלות. גם היא נפטרה בגיל מבוגר, בגיל תשעים.

אני זכיתי להכיר את יוסקו. הכרתי אותו כאדם צנוע, טוב לב, חכם, רגוע, נינוח, חיכן ואוהב אנשים. יוסקו היה גבה קומה וחזק. אני זוכר שיום אחד כשהייתי בצבא, באחת מהחופשות, נסעתי לבקר אותם. כשעמדתי בדלת הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואמר: כשהייתי בגילך, הייתי מאוד חזק. יום אחד שלושה אוקראינים תקפו אותי, ואני באותו זמן, הרבצתי לשלושתם וסילקתי אותם. יוסקו כלל לא היה אדם אלים .הוא היה מוכשר, ואמיץ, והצליח למצוא את הדרכים על מנת להסתגל גם במצבים לא אנושיים. הוא היה אדם חריג במובן החיובי של המילה".

הזווית האישית

איתן: היה מאוד מהנה ומעניין לשמוע את הסיפור של סבא. זכיתי לשמוע סיפור על גיבור אמיתי, שהוא חלק מהמשפחה שלי.