מאגר סיפורי מורשת

יוסף עוזר הוא איש חינוך ומשורר עברי, בשנות התשעים ליווה את הקמת כתב-העת לשירה "משיב הרוח" ומאז הוא משתתף בעריכת גליונותיו, חתן פרס ראש הממשלה פעמיים: לשנת 1993 ולשנת 2014, ואומן האוניברסיטה העברית לשנת 2015. עוזר כיהן גם כיו"ר מועצת מערכת "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים. במהלך עיון במאגר המורשת, נתקל יוסף בתיעוד סיפורה של שרה חביב, בתה של מורתו צפרירה עזריאלי. על הסיפור של שרה מוסיף כעת יוסף נדבך נוסף לדמותה של המורה האגדית, צפרירה עזריאלי ז"ל, בתיעוד הביקור האחרון שלו אצלה והפיתקה האחרונה שכתבה.

"את המורה שלי מכיתה ב' (בשנת 1962), נעמי אבידור, כבר ביקרתי כמה פעמים. בהר הכרמל הים מביט בה לא פחות ממה שהיא מביטה בו, מעבר לדלת המרפסת הסגורה, בגלל שרוח וקור מציקים לה, למורה בת השמונים ושבע. בפעם האחרונה, לפני כחודשיים, סיפרה על העונג לטייל בין אלפי הרקפות בהר, כשהקורונה כולאת את האנשים בביתם ומותירה לה חופש תנועה וטיפוס בין סלעי ההר, שהיא חסונה יותר מכל סלע. ממנה למדתי אהבת טבע, עברית ובוז לכל תחושת קיפוח.

יוסף עוזר, שדה הבוטנים

היא החליטה בביקור האחרון להוציא פקעת מהאדמה כדי שאטהר בה את ירושלים. בזרועותיה אחזה מוט ברזל והאריכה לספר בחוכמת הפקעת לצמוח בין הסלעים: "אבל הכרעתי אותה, כדי שתחיה אצלך". אינני יודע אם היא מבינה אם ולמה הייתי מאוהב בה. ילד שיושב בכיתה ומביט בדמות האישה-המורה, מריח אותה, היא לא במטבח, היא גבוהה עד השמים, היא לבושה בצבעי כתום וצהוב, השיער שלה והמחשבות שמפליגות את הדמיון והמחשבה – הדמות של המורה מכניעה את דמותה של אימא בתחום הזה. והמבין יבין. אינני יודע אם פסיכולוגים יעזו להעמיד מחקר שיצטרך להיאבק לומר דברים לא פופולריים. הפופולרי הוא נחלת החכמים ביותר כי החברה רחוקה מאהבת הסיטרא אחרא הקדוש.

המורה השנייה שלא ראיתי עשרות שנים גם היא… מורָה מסוג חריג, שלימדה ספרות בבית הספר "חוות הלימוד" בעפולה. קולה היה חזק. קומתה נמוכה והשפעתה ענקית. למה? בזכות מעורבותה המופלאה בהוראת הספרות. בית ספר תיכון. בגיל 15-17 אינך מתאהב שוב במורה אחרי אכזבת האהבה ההיא… הבנות בכיתה מתעגלות ואתה מתארך… וכשהיא קוראת את מסדה של יצחק למדן נבערת גם בי מדורה – וכשקן הסיסים ב"ברוך ממגנצא" נשרף: "וּבֶאֱחֹז הָאֵשׁ בַּגָּג/ וַיִּבְעַר, לֵב הַצִּפּוֹר פָּג./ כְּאוֹבֶדֶת-עֵצוֹת טָסָה, אַף/ בִּן-רֶגַע שָׁבָה, וּבִכְנַף- / רְעָדָה סַבָּה אֶת הַקֵּן,/ צוֹרַחַת מַר, עֵת גוֹזְלֵי-חֵן" – – – (מגנצא היא מיינץ, שבגרמניה).

ובכן – המורה צפרירה ראתה שיר שלי בעיתון הארץ וטלפנה. הקול היה קולה הידוע המוקלט לנצח במוח תלמיד. הבטחתי שאגיע למושב שלה בעמק יזרעאל, רמת צבי, בלי לשים לב שהשנים שחלפו יעמדו פתאום לפני ולא רק אלפי קמטים אראה בלחייה, אלא שינויים קורעי לב.

בחופשת הילדים נסענו מירושלים לרמת צבי. ילדיי שמעו רבות על המורה צפרירה. שהיא וספר הם לא דברים נפרדים. שאבא גדל על איזה דוסטוייבסקי וביאליק, שבגלל שינוי חייו הוא גרם שהם לא יכירו, והוא אשם אשם אשם באשמה שקורעת את נפשו. הגענו למגידו משם נפרש העמק הוא חלום זוהר ואורה. כעת צריך להגיע לצומת קיבוץ יזרעאל, לרדת בגלבוע ולחפש את הצומת לרמת צבי בה מעולם לא הייתי קודם לכן. עצים גבוהים וקקטוסים בגובה אדיר. את המושב הקימו אנשים שבחרו בחיי מאבק ותרבות. איפה גרה המורה צפרירה?

הסיפור השלם מדהים. כאן אחתוך פרוסה אחת קטנה עם הדובדבן שלמעלה – נכנסנו. וכמו שהבטחתי לילדיי כך ראינו אותה: רכונה על ספר. 50 שנה לא ראיתי אותה והיא התגמדה והתכווצה לתדהמתי – והייתה עם משקפי טלסקופ ומכשירי שמיעה ועל כסא גלגלים. הגוף התכווץ לגמרי אך לא הרוח. הבת שלי שאלה אותה: "מה את זוכרת על אבא בבית הספר?" וצפרירה, אישה כבת 90 או 100 השיבה: "שכתבתי לו באדום – "חיבור זה לא שירה…!"

בסיום הביקור צפרירה החליטה שהיא כותבת לנו פיתקה שביקרנו אותה ונתנה לנו מתנה – את הברבור שעשתה לה הפיליפינית. היא אמרה: "בקרוב יש למשפחה שלי חתונה בירושלים". אז אמרתי: "אז אפגוש אותך בירושלים!" היא השיבה: "לא! אני כבר לא אהיה בעולם!" ובדיוק כך היה. ברור שהפיתקה הזו שקיבלנו ממנה היא כתב ידה האחרון."

הפיתקה והברבור שנתנה צפרירה במתנה למשפחת עוזר 

הזוית האישית

הסיפור נשלח אל מערכת מאגר תכנית הקשר הרב דורי, לאחר שהמשורר ואיש החינוך, יוסף עוזר, ביקר במאגר סיפורי המורשת והופתע למצוא את שמה של צפרירה עזריאלי, מורתו האהובה, אשר בתה, שרה חביב, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר שז"ר בחולון בשנת 2018, וסיפורה תועד במאגר המורשת.

לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: ילדותי במושב רמת צבי.