מאגר סיפורי מורשת

אני יוסף זטלאוי. השם השני שלי הוא בכור. שמו של  אבי הוא שמעון, המכונה 'מוני', ושמה של אמי הוא רחל. נולדתי בתאריך 14.12.1955 בעיר טריפולי שבלוב. שמי נבחר על שם סבי יוסף. בנוסף, אני נקרא גם בכור מכיוון שנולדתי הראשון מבין אחיי. חוץ ממני יש לי עוד 11 אחים: דניאל בן 47, אשר בן 48 וחצי, דידו בן 50,  גלית בת 51 וחצי, גבי בן 53, דליה בת 54 וחצי, שושן בן 56, מינו בן 58, קלרה בת 61, משה בן 63 ודודי בן 66. כאשר הגעתי לארץ לא ידעו מה תאריך הלידה שלי והעובדה שנולדתי ראשון עזרה בחישובים שקרו רק לאחר המצאת מנוע החיפוש גוגל.

ילדותי

במהלך היום למדתי איטלקית בבית הספר "אסקואלה רומא" שבלוב. לאחר מכן למדתי עברית בבית הכנסת סרוסי. כאשר הייתי צעיר שיחקתי בסביבון, כדורגל ומחבואים, כאשר הייתי משחק מחבואים, הייתי חוזר הביתה לישון מכיוון שכך גם לא היו מוצאים אותי וגם אהבתי מאוד לישון הרבה.

החברים שלי היו ילדים טובים שעשו שיעורים ביחד אך היו שובבים, רוב הפגישות היו בבית הכנסת. מכיוון שהיינו שובבים, יום אחד קיבלתי עונש מהמורה שלי ואחד מחבריי היה צריך לתת לי מכות בידיים וברגליים מכיוון שלא הכנתי שיעורי בית. בטריפולי המשמעת הייתה קשה מאוד, מי שהיה עושה בעיות בבית הספר היה נשלח הביתה או מקבל מכות. אם היית נכשל בלימודים היית יכול להישאר באותה כיתה מעל חמש שנים, או שמדביקים לך שלט בגב, היית צריך לעבור בכל הכיתות וכל התלמידים היו צועקים לך: "חמור חמור". מזל שזה לעולם לא קרה לי.

הוריי נולדו גם כן בלוב, הם עלו לארץ בשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים. הערבים עשו מהפכה בלוב והרגו יהודים, אחד ההרוגים היה בן דודה של אשתי.בתקופה זו מלך לוב ריכז את כל היהודים ושלח אותם לאיטליה. לאחר מכן הם הגיעו לבסיס בעיר קפואה שנמצאת בדרום איטליה ושם סיפקו להם הגנה עד שהסוכנות יהודית העלו אותם לארץ כאשר הוא הייתי בן 12.

בגלל שלא היה לי תאריך יום הולדת מדויק התגייסתי בגיל 17 וחמש חודשים. התגייסתי לחיל שריון, לחטיבה 7, פלוגת חרמש. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, באותה זמן הייתי בן 17 ועשרה חודשים. באותה מלחמה הנגמ"ש שלי התהפך והצוות קיבל צל"ש על התפקוד. חווינו 21 יום של מלחמה בזמנים שבהם אין נייד, אין טלפון, המשפחה שלי לא ידעה מה מצבי – אם אני בחיים או לא. כשהופעתי אחרי 21 ימים זו הפעם הראשונה שהם הבינו שאני חי. בעקבות מלחמה זו, חטיבה 7 נחשבה חטיבה מצטיינת.

המצאת העסק המשפחתי – ונציה

בעקבות מלחמת העולם השנייה, המצוקה הכלכלית גברה והמשפחה חיפשה פתרונות שיכניסו כסף. דודי וסבי חיפשו עיסוק ואז התחילו לייצר עוגיות מבוססות שקדים. המקור של העוגיות לא ברור, יש האומרים שמקורן מטורקיה ויש האומרים שמאיטליה. הם שיכללו את הטעמים שהפכו לטעמים ייחודיים שניתן למצוא רק אצלם.

עם הזמן העסק התפרסם וכל אנשי לוב רצו לקנות את העוגיות הללו. בין היתר העוגיות המפורסמות שלהם היו: "בוקדידמה": בתרגום לעברית "הפה של המלכה", עוגה המבוססת על שקדים בעלת צבע צהבהב וקרם לבן מלמעלה עם שקדים. "עבמבר": מהמילה "אמרטו "שקדים עוגיית שקדים בגוון חום ושקד בודד מלמעלה, טעימה ביותר!  ומשקה בשם "רוזטה": משקה שקדים בגוון לבן מאוד מתוק. משמעות השם מהורדים "רוז" שנהגו להוסיף במקור. בדרך כלל מערבבים עם קרח ומים.

העסק עובר מדור לדור וגם כיום נכדיי מגיעים לעזור בחנות זו בחגים.

כיום 

כיום אני עוסק באותו מקצוע ובאותה החנות, אבל היום אני עובד עם ילדיי ונכדי ומוכר עוגיות לאחי שעובד בחנות לידי ולעוד סניפים כמו: "חממה" אשר מפוזרים בארץ. היום אני מחזיק בשיא שהוא לא ממש נפוץ – אני מגלגל ושם שקד על עוגייה הכי מהר בארץ.

בימי חול עובדים איתי החמים שלי וילדיי ובימי חגים עובדים איתי גם ילדיי. לרוב מי שבא הם הבנים במשפחה (עידו ורום) בחופשים כמו החופש הגדול. אין הרבה עבודה אז אנחנו מסיימים מוקדם, אך בחופשים של החגים אנו מסיימים בשעות מאוחרות ולכן בדרך כלל נכדיי עובדים במשמרות לעומתי, אני עובד כל היום.

המסר שלי לדור העתיד: תמיד תכבדו את המסורת ואת העסק המשפחתי גם אם אתם רוצים לעשות דברים אחרים (וזו זכותכם). תמיד תבקרו, תכירו את העסק ואל תתעלמו מהסיפור והקשר של העסק למשפחה. עסק הוא לא רק מקור כלכלי – הוא גם סיפור שעובר מדור לדור.

הזוית האישית

עידו הנכד המתעד: ללא התכנית הזו לא הייתי שומע את הסיפור המלא של סבא שלי.זהו  סיפור מרתק על העסק שאני מכיר היטב, אך מעולם לא התעניינתי מתי ואיך הוא התחיל. התעניינתי לשמוע על המסע שסבא שלי עשה מלוב דרך איטליה לישראל, על המלחמה הנוראית שעבר. כמה סיפורים שכל אחד מהם בנפרד מדהים בפני עצמו. פשוט לא להאמין שאת כל הדברים האלה עבר אדם אחד – סבא שלי.

סבא יוסי: נהניתי מאוד להגיע אליכם הביתה ולספר את הסיפור שלי. זה היה שונה, פתאום אני מגיע בשביל הנכד ומתראיין. זה גרם לי להיזכר בדברים שכבר שכחתי מהם והזיכרון של הסיפורים האלה גרם לי להתרגש. שמחתי להיזכר בילדות, באבא שלי, בעלייה, במשפחתי הגרעינית.