מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שרה טסטר וכיום אני בת שבעים ואחת. נולדתי ב 1952 באיספהן שבפרס.

סיפורי עוסק במלחמת יום הכיפורים. אני רוצה לספר על היום שלפני פרוץאותה מלחמה קשה, וגם על עוד כמה זיכרונות שקשורים למלחמה.

הייתי בצבא, זה היה יום שישי, ערב יום כיפור. היינו בבסיס, בחטיבה סדירה, 460 של בית הספר לשריון. היינו בטוחים שנצא הביתה, על אף שהיו כונניות. אבל אז הגיעה הודעה שלא יוצאים. לא היינו ערוכים בכלל. נסעתי עם כמה חברות לאשקלון. בית הספר לשריון היה ליד אשקלון. למעשה  נסענו לקנות ארוחה מפסקת. כל מה שמצאנו היה לחם ופסטרמה. חזרנו לבסיס  וזו היתה הארוחה המפסקת.

גרתי בחדר עם בחורה דתיה בשם ורדה. אבא שלה היה רב. ואז, בן רגע, המחנה הפך למחנה המעבר של השריון והגיעו אלפי חיילים של השיריון. המחנה הוצף בהמוני אדם, ועדיין כלום לא היה ברור. זו היתה מלחמה שהפתיעו אותנו. לא היינו מוכנים. המצרים והסורים הפתיעו. הלכנו לישון בלילה והיינו בצום. בחדר היינו, ורדה ואני, ואז כשהתעוררתי מהשינה בלילה, הבנתי שורדה הדליקה את הרדיו .

זה הדהים אותי שהיא בכלל העזה להדליק כי כשצמנו ביום כיפור, שמרנו מאוד ובטח בחורה דתייה כמוה. שמענו בחדשות מה שקורה באמת, ושאנשים הוזעקו מבתי הכנסת . גייסו אותם מתוך בתי הכנסת. לאורך הימים, כחצי שנה, שבה בקושי הייתי בבית. לפחות בימים הראשונים, שמעתי על עוד ועוד חיילים ששרתו איתי ונהרגו. המצב היה נורא. אנחנו ידענו על הרוגים, עוד לפני המשפחה. עבדתי במדרי"ה וקבלנו הודעות לפני כולם, היה כאוס. היה ברור שאנחנו הולכים להפסיד במלחמה הזו. התמונות מהחדשות שהגיעו מהמלחמה, תארו מצב לא היה פשוט. בסופו של דבר הצבא נצח.

בכל החצי שנה הזאת, הייתי פעם אחת בבית וכשהגעתי הביתה, אח שלי מאיר היה בקרב. האינסטינקט הראשוני שלי היה שקרה לו משהו רע. רצתי לבית של מאיר, שהיה לא רחוק מסבתא, והבנתי שהכל היה בסדר. כשהוא חזר מהמלחמה, הוא הגיע לבית של סבתא וישן במשך עשרים וארבע שעות רצוף. כשהוא התעורר הוא בכה מאוד ורק אחרי הרבה זמן, הוא הצליח להגיד מה הוא ראה. הוא הביא איתו תמונות של חיילים מצריים הרוגים. אני זוכרת שזה השפיע עלי קשה.

הזווית האישית

נורית: היה לי מאוד מעניין לשוחח עם סבתא על העבר שלה, ולשמוע את הסיפור שלה בעיקר על המלחמה ועל מה שקרה בארץ.