מאגר סיפורי מורשת

שמי חדוה קורן. נולדתי בתל אביב – יפו, בשנת 1950. סיימתי את בית הספר התיכון "אליאנס" ברמת אביב ושירתי בצבא בחיל הקשר במשך שלוש שנים. אני בוגרת האוניברסיטה הפתוחה במדעי החברה.

מאמצע שנות ה-50 התלוויתי עם משפחתי לצפות במצעדי צה"ל ביום העצמאות. המצעד נתן לנו, הילדים, שמחה בלב וביטחון ענק במדינה שלנו. צה"ל היה עבורנו הכוח החזק והמגן שלנו. ציפינו למצעד בכיליון עיניים. אני זוכרת שכילדה התרגשתי מאוד וכבר ערב קודם הכנתי את בגדיי, תיק וכובע.

אמי הייתה מכינה כריכים ופירות כי המצעד ארך כמה שעות. אני זוכרת שהיינו קמים מוקדם בבוקר והיינו נוסעים בשני אוטובוסים על מנת להגיע לרחוב בן יהודה בתל אביב. המשימה הראשונה הייתה לתפוס מקומות על שפת המדרכה וכך היינו יושבים ומחכים. ההתרגשות אחזה בנו כששמענו את תזמורת צה"ל מרחוק. כולם נעמדו על הרגליים בתקווה לראות אותם ראשונים ולנו הקטנים הם הסתירו לא פעם. אהבנו תמיד לראות את מנצח התזמורת בתלבושתו החגיגית מנופף בשרביטו וכל חיילי התזמורת מנגנים בכליהם.  במצעד השתתפו כל חילות הצבא על תלבושתם ודגליהם.

זה היה מצעד צבעוני, ססגוני, ומרהיב ביופיו. החיילים צעדו בצעידה אחידה. הבנות החיילות בחצאיות מגוהצות והכי התלהבתי מתלבושתם של חיילי חיל הים. תלבושתם וכובעיהם ברקו בלובנם. המצעד כלל גם מטס של חיל האוויר על מטוסיו השונים וכן ספינות של חיל הים שחלפו לאורך חופי הארץ. ברמקולים נשמעו שירי ארץ ישראל מה שהביא את כולם להתרגשות עצומה. הקהל שישב על שולי המדרכות מהשעות המוקדמות של הבוקר לא הפסיק להריע לצועדים. תזמורת צה"ל ליוותה את המצעד כשמאחוריה יחידת הדגלנים של הצבא, מה שגרם לקהל לקום על רגליו ולהריע.

בכל שנה הקפדנו להגיע למצעד ועד היום לצה"ל יש מקום גדול בליבי.

הזוית האישית

סבתא חדוה: באמצעות תכנית הקשר הרב דורי, הפגישות המשותפות, השימוש באמצעים טכנולוגים והעברת הידע, הרגשתי שסדנה זו מחברת בינינו, הסבים/סבתות לנכדינו – דור ההמשך. עצם ההנגשה – הסיפור שלי וההקלדה של נכדתי תוך כדי, הובילו לדיאלוג מאלף, חוויה משפחתית וחינוכית וקירוב לעברי, לסיפורי, לחוויותי בארץ וגם לנו כישראלים ויהודים בארץ ישראל. היה פה דו-שיח מרתק בהנחיית המורה שליוותה כל נושא במיומנות ובחן. נראה לי שזו סדנה חיונית ביותר וניסיתי להעביר לנכדתי מעט ערכים של אהבת ארץ ישראל, המשפחה, הצבא, החברות והנתינה. נהניתי מהעשייה המשותפת של נבירה בעבר על ידי מציאת תמונות ומסמכים, סיפורים וחוויות ובעיקר בהשוואתם לימינו אלה של קורונה. בזמנו, עברתי סדנה כזו עם נכדי הבכור שהייתה סדנה פרונטאלית, בבית הספר. אין ספק שהאינטראקציה האישית ביני לבין הנכד היתה אחרת. היה מגע, חיבוק וקשר בלתי אמצעי לכולם. המסר שלי בעקבות הספור: "אין לי ארץ אחרת". לטוב ולרע ותמיד לחשוב: "מה אני יכול לתת למדינה ולא מה המדינה יכולה לתרום לי" ולהשליך זאת גם על המשפחה!!!

הנכדה יעל: בעקבות תכנית הקשר הרב דורי למדתי להכיר יותר את סבתא שלי ובעיקר את המנהגים, הסיפורים, המשחקים ועוד בדור שלה. ביליתי עם סבתי פעם בשבוע ונוצר ביננו קשר טוב יותר מלפני המפגשים. גם אני הכרתי לסבתי את המנהגים, הסיפורים, המשחקים ועוד של היום. והבנו יחד את ההבדלים הרבים בין הדורות. שמחתי לקחת חלק בתכנית ולהקשיב לסיפורים מעניינים ולחוויות של סבתי והזכרונות שלה מילדותה. ועכשיו אני לוקחת על עצמי את האחריות להמשיך ולספר את מה שסיפרו לי לדורות הבאים ולהמשיך את שרשרת משפחת קורן.