מאגר סיפורי מורשת

שמי מישה גרינברג, ואני הסבא של דן קושניר מכיתה ו/2 בית ספר כצנלסון גבעתיים.

נולדתי בצ'רנוביץ שבאוקראינה בתאריך 6.3.1948. באותה תקופה היא הייתה חלק מברית המועצות. צ'רנוביץ, עיר שנחשבה פנינה תרבותית בקיסרות האוסטרו-הונגרית וכמרכז יהודי חשוב. אני זוכר ילדות מאושרת, כאשר את כל היום היינו מעבירים בבוסתנים עמוסי פירות וברחובות שלא הייתה בהן תנועת מכוניות.

בילדותי

למה יום הולדתי החמישי, לא נחגג?

בתאריך 3/5/1953, יום אחד לפני יום הולדתי החמישי, יצאתי לרחוב ונדהמתי לראות את כל הרחוב מכוסה בדגלים שחורים. התמונה עדיין חקוקה בזכרוני למרות מרחק הזמן. המבוגרים שוחחו ביניהם בלחץ וניכר כי ארע משהו חריג.

כששאלתי מה קרה? ענו לי שקרה משהו נורא – סטלין, (סטלין היה רודן-דיקטטור אכזר אשר שלט בברית המועצות  השנים 1924-1953), "אבי האומה" נפטר. ואני, כבר בגיל זה, קורבן ל"שטיפת מוח" הודעתי על ביטול חגיגות יום ההולדת שנועדו למחרת.

צריך להבין שסטלין, שתמונתו התנוססה בכל מקום, היה נוכח בחיים שלנו כחלק מהמשפחה ואף כונה "אבי האומה".

כשגדלתי הבנתי שעברתי "שטיפת מוח" שגרמה לי להתייחס לרדון אכזר, שגרם להגלייתם ומותם של עשרות מיליונים, כאל בן משפחה אהוב.

העלייה לישראל

כשהייתי בגיל שמונה עלינו לישראל בעקבות "בקשה לאיחוד משפחות" של אחי יהודה, שהיה חבר קיבוץ אלומות. הקומוניסטים הסכימו, כיוון שלא נחשבנו פרודוקטיביים וחיוניים למהפכה – הורי היו מבוגרים ואני ילד. עלינו לארץ בשנת 1956, מספר חודשים לפני פרוץ "מלחמת סיני", שאחריה נסגרו שערי בריה"מ לתקופה ארוכה ונפתחו רק בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עם גלי העלייה של היהודים מבריה"מ. עיכוב קל בבקשה וכל החיים שלי היו נראים לגמרי אחר …

מספר שבועות לפני תאריך העלייה המיועד, כאילו להוסיף קצת פלפל לעלילה, שברתי את רגל ימין בצורה חמורה כתוצאה מפגיעת נדנדה כבדה בצורת סירה ברגל. ושוב ההתגייסות היהודית: ליד מיטתי בבית החולים נערכה התייעצות של רופאים – רובם או כולם יהודים – והוחלט על גיבוס מסיבי של כל הרגל לאורכה, כדי שלא תהיה יכולת תנועה לעצמות במהלך המסע הארוך והן תוכלנה להתאחות. ואכן לאחר שלושה חודשים בגבס השברים התאחו, אבל התקשתי במשך שנים בריצה, לא יכולתי לשחק כדורגל, השמנתי והפכתי ל"עכבר ספרים".

נקלטתי מיד בחברת הילדים בקיבוץ אלומות, כולל בלינה המשותפת. השלתי מעלי במופגן כל סממן גלותי, ביניהם סט בגדים חדשים שנתפרו לכבוד העלייה. יתרה מזו, כשבגרתי פיתחתי תודעה קיבוצית עמוקה, ואף שימשתי מדריך לכיתות הצעירות. התחברתי לגמרי לעיקרון המנחה: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". לדעתי, החינוך הקיבוצי גרם לנו להיות אנשים טובים יותר. עם תודעה של שליחות ותרומה לקהילה, כאלו שרגישים לסבל הזולת, נגד קיטוב חברתי, ובעד מתן הזדמנויות שוות לכולם בלא קשר למוצאם. ועובדה היא שגם בקיבוצים המופרטים רמת הסולידריות והערבות ההדדית גבוהה בהרבה מהמקובל.

קצת פרטים על התקופה לאחר עזיבת קיבוץ אלומות:

למדתי תואר שני ב"מערכות מידע" באוניברסיטת תל אביב ב"פקולטה למינהל עסקים", והגעתי לתפקידים בכירים בתחום במסגרת התעשייה האווירית. מאוד אהבתי את העבודה. אשתי דפנה טענה ש"התעשייה האווירית עושה שטות שבכלל משלמים לי משכורת". הלימודים ב"פקולטה למינהל עסקים" גרמו לי להתאהב ב"שוק החופשי", אבל כזה שלא נגרר ל"חזירות" ומאפשר שוויון הזדמנויות לכולם.

הקמתי עם אשתי דפנה משפחה לתפארת, יש לי שתי בנות רופאות ובן מהנדס אלקטרוניקה בהייטק, ו- 6 נכדים חמודים, כשדנקוש הוא הבכור שבהם, ולבכור תמיד שמורה פינה חמה בלב. אין ספק שההישגים של הילדים והלכידות המשפחתית הם בזכות אשתי דפנה.(אני תרמתי רק גרגיר..)

למרות מרחק הזמן, זיכרון "שטיפת המוח" שעברתי בילדותי, עדיין טרי במוחי ונשבעתי לעשות כל שביכולתי, כדי שנכדי לא יחיו במשטר כזה…

תקופת הקורונה לימדה אותנו שיש תחומים שיש בהם יתרון ליד מרכזית מכוונת: בריאות ולדעתי גם חינוך וטיפול במשבר האקלים.

הזוית האישית

דן: נהניתי לשמוע את סיפורו של סבא.