מאגר סיפורי מורשת

שמי יולדנה, נולדתי בעיר מרקש, עיר דרומית גדולה במרוקו, בתאריך 10.101946. מכיוון שבמרוקו לכל עיר גדולה נתנו תואר, מרקש נקראה "עיר הבירה התיירותית" , בגלל הארתיזנה (עבודות היד) היפים. היהודים קראו לה ירושלים הקטנה, משום ששמרו על דתם בקנאות עד לעצם יום זה.

אני רביעית מבין שישה אחים.  לגן לא שלחו אותי, ההורים סיפרו שהייתי עדינה מאוד. למדתי בבית ספר יסודי עממי "אליאנס" יחד עם אחיי הגדולים, שם למדנו מכיתה א' ועד ח' כולל. בתיכון למדתי בתיכון קולג', בית ספר תיכון צרפתי שהיה מרוחק ממקום מגוריי, היה ממוקם ברובע הצרפתי, הייתי רוכבת על האופניים הלוך וחזור כל יום.

בקיץ, בפגרת הלימודים, היינו נוסעים לקייטנה של 21 יום לעיר בשם מוג'דור, מטעם הצופים הדתיים, שם היינו פועלים גם כל השנה, כמו תנועת בני עקיבא.

אחי, חיים, היה מביא ספרים על ארץ ישראל, על הקיבוצים שם, וכך למדתי על ארץ ישראל ותמיד הייתה בי הכמיהה לעלות לא"י ולפעול גם בתנועה מחתרתית. בבית שלנו היה אורח חיים דתי וציוני מאוד, אהבו מאוד את ארץ ישראל וחלמו להגיע אליה. כל אחיי וכן אני היינו בתנועה הציונית ואחי הגדול היה עובד מטעם הסוכנות היהודית בעליית יהודים לארץ ישראל כאחראי על הכפרים להביאם עד הנמל. לאחר שאחי סיים את כל מטלותיו מטעם הסוכנות, ארז את חפציו מבלי לומר או לספר לאף אחד וללא אישור הורים ועלה לישראל לקיבוץ טירת צבי.

אני המשכתי את הפעילות המחתרתית ביחד עם אחי, חיים, גם לאחר עלייתו של אחינו הגדול לישראל, בתנועת "השומר הצעיר", בסודיות מוחלטת, מכיוון שאם היו תופסים מישהו היו מענים אותו. זכור לי גם שהיתה אונייה עם 100 נוסעים אשר טבעה בלב ים, מלאה בעולים יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל, רובם מקזבלנקה, שהיתה עיר הבירה של המסחר.

יום אחד, חיים, אחי החליט שהגיע הזמן לספר להורים ולהעלות את כולנו לארץ ישראל. הוא נשאר מאחורה, בצרפת, לקבל הכשרה נוספת ואנו עלינו לישראל, אני שמרתי על אחיי הקטנים יותר ועל הוריי, גם סבתי ,שהייתה חולה מאוד, הצטרפה למסע.

כך היה, בחודש מרץ של שנת 1963, עלינו כולם יחד לאונייה לצרפת, שם היה מחנה שקלט אותנו – "קונדונרס", מחנה שבו גם שהו ניצולי שואה ויהודים מכל מקום אחר בעולם. אחי נשאר בצרפת ואנו המשכנו במטוס לארץ ישראל. כשהגענו לארץ, בשדה התעופה היו צעירים שקיבלו אותנו עם ריקודי "הורה" ובשירה. אחי רפי, שכזכור עלה ראשון לארץ, עשר שנים לפנינו, קיבל את פנינו ותחילה אפילו לא זיהה אותנו.

משם אחי לקח אותנו אל העיר "בת ים" , שם הוא התגורר, כדי שנהיה יחד כולם. תחילה לא הסכימו לאפשר לנו, אך לאחר שסירבנו להתפנות נאלצו לאשר. בבת-ים הגענו ישירות למעברה, שם לא הכרנו אף אחד, אך לאט לאט נפתחנו והכרנו עולים נוספים ממרוקו ומכל העולם. תחילה היה לי קשה מאוד, בכיתי המון, אך לאחר שהלכתי ללמוד באולפן וכן ללמוד בתל אביב, ברחוב דיזינגוף, את מקצוע הספרות, כבר השתקעתי והתרגלתי והפכתי לספרית בבת-ים.

במעברה גם הכרתי את סבא מוט'קה, התאהבנו והתחתנו. נולדו לנו ארבעה ילדים יפהפיים, אייל (אביך), ערן, מזל ואסתר. המשכתי להתמקצע בתחום שלי, למדתי גם סגנונות ריפוי ורפואה אלטרנטיבית.

כשאני מסתכלת על החיים שלי, אני מרגישה סיפוק ונוסטלגיה, היו לי חיים מלאים בפעילות ועשייה, הן בחו"ל, במרוקו, ילדות מקסימה, והן בארץ ישראל, בעיר בת-ים ובסביבתה. היינו יוצאים הרבה עם הילדים לטיולים, נפגשים על כל הדודים ועם אחיי שמתגוררים במושבים בדרום הארץ. עד היום יש קשר משפחתי חזק בין ילדיי, נכדיי והדודים, אשר עדיין, כולם, שומרים על אורח חיים דתי וציוני.

באהבה רבה לארץ ישראל,  אני מסיימת את סיפורי, למרות שיש לי עוד הרבה, הרבה מה לספר לכם. אך קצרה היריעה מלהעלות הכל על הכתב.

באהבה רבה, בן לולו יולנדה.

הזוית האישית

סבתא:  אני מאחלת לי, לבעלי, לילדיי, לנכדיי וגם לנינים שיש לי, עשיה וסיפוק גם הם מחייהם. אוהבת את כולם, מאחלת בריאות, אושר והצלחה למשפחתי ולכל עם ישראל בארץ ובאשר הוא בעולם.

נועם בן לולו: נהניתי מאוד לשוחח עם סבתא ולשמוע את הסיפורים המעניינים שלה, הבנתי שסבתא ומשפחתה הם חלק חשוב מההיסטוריה ומבניית ארץ ישראל. גילתי דברים חדשים שלא ידעתי והבנתי שסבתא היא ממש "אשת חיל" וחלוצה. תודה על העונג שניתן לי להכין ולערוך תיעוד זה.