מאגר סיפורי מורשת

שמי אמירה דימנטמן לבית לבקוביץ', אני סבתא של יובל שחם, יחד אנו משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי ומתעדות את סיפור חיי במאגר המורשת של התכנית. סיפורי מביא חוויות שכבר לא מוכרות כיום – חיים בקיבוץ, לינה משותפת, מעבר לעיר, קריירה מהנה מאד, משפחה שאני גאה בה ונכדה אחת סקרנית שנהנתה לשמוע הכל.

שורשים משפחתיים

נולדתי ארבע שנים לפני שהוקמה מדינת ישראל, בשנת 1944, בקיבוץ דפנה בגליל העליון. הבריטים שלטו בשנים אלו בארץ והם קראו לה פלשתינה, כך גם רשומה הארץ בתעודת הלידה שלי. כשהייתי בת ארבע ,הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והחלה מלחמה מול צבאות ערב. זו הייתה מלחמה ארוכה וקשה שנקראה מלחמת העצמאות או מלחמת השחרור. באותה המלחמה, ילדי הקיבוץ שלנו, אשר נמצא קרוב לגבול לבנון, פונו אל העיר חיפה, שם שהינו מספר חודשים. לא חשבתי שארוע כזה יחזור על עצמו ובימים אלו, מלחמת "חרבות ברזל", תושבי הקיבוץ שוב מפונים, ביניהם גם אחותי הצעירה.

הוריי – סבא רבא וסבתא רבתא של יובל

אבי, נתן לבקוביץ', נולד בפולין בשנת 1912 בעיירה בשם גוברובו Goworowo. הוא היה הבן הבכור והיו לו שתי אחיות ואח. בילדותו הוא למד ב"חדר" ובנעוריו ב"ישיבה", במסלול שנועד לרבנות מתוך מטרה להתמנות כרב בעיירה. בהיותו בן 20 החליט לעזוב את המסלול של הדת והחל להאמין בערכי הסוציאליזם הציוני. הוא עבר להכשרה של תנועת "החלוץ" על שם בורוכוב בעיר לודג' והתכונן לקראת הגשמת חלומו, עלייה לפלשתינה. הוא עלה לארץ בשנת 1935 והצטרף להכשרה בגבעת מיכאל שליד נס ציונה, לקבוצה שהכינה את עצמה לקראת התיישבות ועבודה חקלאית. עזיבתו את הדת פגעה באביו, סבא ישראל, אשר ישב עליו "שבעה" וניתק עמו את הקשר לתקופה ארוכה. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים הגיעו לחבל אוסטרו מאזובייצקה Ostrow – Mazowiecka שבפולין, המקום בו נשארו הוריו ומשפחתו. הגרמנים אספו את היהודים בכיכר השוק והקצו להם שעתיים לעזוב את מקום מגוריהם. בני משפחתו של אבי החליטו לנצל את ההזדמנות וברחו לכיוון הגבול הרוסי לביאליסטוק. היהודים שלא הצליחו לברוח, נרצחו על ידי הנאצים. בביאליסטוק קיבלה המשפחה אישור לעבור לרוסיה לעיר אורסק ORSK שבהרי אורל. שם הם שרדו את המלחמה, כולם נשארו בחיים ובסיומה שבו לפולין. לאחר המלחמה נדדה המשפחה והגיעה למחנה פליטים בגרמניה, שם חידש אביו של אבי, סבא ישראל, את הקשר עם בנו נתן, שחי בפלשתינה. באותה תקופה לבריטים היה מנדט על הארץ, והם כמעט ולא איפשרו ליהודים לעלות, ובכל זאת אבי הצליח לסדר לכולם אישורי עלייה (קראו לזה "סֶרטִיפִיקָטים") וכך התאחדה המשפחה בישראל.

אמי, מאשה (מַשְׁקָה) לבקוביץ' לבית גרול, נולדה בליטא בשנת 1912. משפחתה התגוררה באחוזה ליד העיירה ריטובה, אביה היה סוחר פשתן. היא הייתה חברה בתנועת "החלוץ" והצטרפה לגרעין הכשרה "מֶמֶל" ועלתה איתו לארץ בשנת 1935 באונייה "גלילאו". לאמי היו 12 אחים ואחיות ומשפחה מורחבת גדולה, רוב בני המשפחה ניספו בשואה פרט לאחות שהיגרה לניו יורק, ואח ואחות שהיגרו לדרום אפריקה, עימם שמרה אמי על קשר הדוק כל השנים. כל חייה כאבה אימא את מותם של בני משפחתה ושתקה, היא לא סיפרה דבר על משפחתה וכך אנחנו יודעים מעט מאד אודותיהם.

בהגיעה לארץ הופנתה גם אימא לגבעת מיכאל, שם פגשה את אבי ושם הם נישאו. בתקופה ההיא החתונות היו צנועות מאד, לא תפרו בגדים מיוחדים, אלא קיבלו בגדים מהזוג שהתחתן קודם.

בחודש מאי 1939 עברה קבוצת ההכשרה מגבעת מיכאל אל הגליל העליון, והוריי היו בין מקימי קיבוץ דפנה במסגרת ההתיישבות של "חומה ומגדל".

הוריי מאשה ונתן בשדה חיטה בקיבוץ עם אחי הבכור

ילדות בקיבוץ

להוריי היו שלושה ילדים: אחי הבכור, גיורא ז"ל, אני השנייה, ואחותי חיה שצעירה ממני בחמש שנים. החיים בקיבוץ היו שונים מאד מחיי העיר, הם היו מבוססים על אידיאולוגיה משותפת, על חיבור לאדמה ולעבודה, על עקרון של שיתופיות ושוויון ועל רצון אמיתי להעניק לילדי הקיבוץ חיים משמעותיים ולחנך אותם בצורה האיכותית והטובה ביותר. לשם כך נבנתה צורת חינוך ייחודית לקיבוצים שנקראה "החינוך המשותף".

הייתה לנו שגרת חיים שונה מאד מחיי העיר. הבית שלנו היה בית הילדים שבו גרנו, למדנו, שיחקנו, אכלנו וְיָשַׁנּוּ. כל שכבת גיל של ילדים בקיבוץ גרה בבית עם המטפלות שליוו אותנו לאורך כל היום. בבתי הילדים היו מקלחות, ארונות בגדים, מטבח ופינת אוכל, מרחב למשחקים והכנת שיעורי בית וחדרים לשינה. בכל חדר היו ארבע מיטות לכל אחד מהילדים. כשקמנו בבוקר לבשנו בגדים שהמטפלת הכינה, ולאחר ארוחת הבוקר למדנו עד הצהרים ואחר כך הלכנו לישון שעתיים. בכיתות הבוגרות יותר, לאחר ארוחת הצהרים, יצאנו לעבוד בענפי המשק של הקיבוץ: במטע התפוחים, ברפת, בפינת החי, בַּנּוֹי של הקיבוץ היפה והירוק שלנו ועוד (אני עבדתי בלול). אחרי הצהרים אכלנו פרוסת לחם עם ריבה ושתינו כוס קקאו, התקלחנו והחלפנו ל"בגדי ערב", עמם הלכנו אל בתי ההורים.

בית ההורים נקרא "חדר" והוא היה בית קטן עם מטבחון, חדר שינה וסלון. בחדר של ההורים נפגשתי גם עם אחי ואחותי. מכיוון שילדי הקיבוץ היו מגיעים אל הוריהם בשעה ארבע, התפתח מנהג של ארוחה בשעה זו שנקרא "ארוחת ארבע", אמי נהגה להכין לנו מטעמים, על אף שאוכל רב לא היה באותה התקופה, ואבי קנה לנו שוקולד בעיר כי הוא היה בין היחידים בקיבוץ שעבד בעיר. אבא היה עסוק תמיד, היו לו תפקידים חשובים בקיבוץ, וגם מחוץ לקיבוץ, הוא עסק בנושאי כלכלה במזכירות הקיבוץ המאוחד ומאוחר יותר היה רכז תא תכנון ופיתוח במשרד החקלאות בגליל. הוא האמין שצריך לעבוד הרבה, לעזור לכל מי שצריך ולהיות עזר גם בשביל החברים האחרים. כולם אהבו אותו מאוד. בזכות העבודה במשרד החקלאות הייתה לאבא שלי מכונית סוסיתא, והוא היה מביא לנו מהעיר הגדולה אוצרות: כל מיני שוקולדים ופיצוחים שהיו ממתיקים לנו את שעות אחר הצהרים בחדר ההורים. במפגשים אצל ההורים אחר הצהרים נהגנו לשחק משחקים כמו דומינו, אבי נהג לקרוא את עיתון "למרחב" והיה עלינו לשמור על השקט. אבא תמיד התעניין בשיעורי הבית שלנו וסייע לנו. לימודי הנגינה היו מאד חשובים בקיבוץ, ואבא הקפיד שאחותי תנגן בכינור כל יום חצי שעה, ואותי הוא ליווה כל יום לחדר הפסנתר. היה רק פסנתר אחד בקיבוץ והוא שכן בחדר מבודד ומרוחק, שם ישבתי להתאמן על הפסנתר במשך חצי שעה מדי יום. אימא הייתה וותרנית יותר ואמרה שאפשר גם לא לנגן אם קשה או אין חשק. ביליתי עם ההורים ועם אחי ואחותי כל יום משעה ארבע עד לשעת ההשכבה, השעה בה ההורים היו מלווים את ילדיהם לבית הילדים. עד היום יש בי געגועים למפגשים המשפחתיים הקצרים והמרגשים בשעות אחר הצהריים, בחדר של ההורים.

סיפור על לילה בבית הילדים

בלילות יָשַנּוּ עם כל ילדי שכבת הגיל שלנו בבית הילדים. לא היו איתנו מבוגרים, רק שומרת לילה שהייתה מגיעה מדי פעם לכל אחד מבתי הילדים. באחד הלילות, כשהייתי בערך בת חמש, התעוררתי והייתי בטוחה שגמד קטן עומד ליד המיטה שלי. נבהלתי, בכיתי והערתי את כל הילדים בגן. כולם התאספו סביבי והסכימו אתי שיש גמד קטן ליד המיטה. בדיוק אז נכנסה לבית הילדים שומרת הלילה עם פנס וכשראתה את המהומה הדליקה את האור והראתה לי ולשאר הילדים את זוג הכפכפים שהיה מונח על הרצפה ליד המיטה שלי. אלו הכפכפים שבחשכת הלילה נדמו לי כגמדים קטנים. כולם חזרו למיטות ושומרת הלילה כיבתה את האור. אני לא נרדמתי בלילה ההוא וגם לא בלילות נוספים, ולכן החליט אבי לגרש את גמדי הלילה עבורי ונשאר ער בבית הילדים מספר לילות, ובכל פעם שהתעוררתי הגיע "לגרש" אותם. כך זכיתי לחוויה נדירה ומיוחדת שמרבית ילדי הקיבוץ של אותה תקופה לא זכו לה – אבא שלי לידי בלילה.

טקסי יום ההולדת

כל ילד חיכה לציון יום הולדתו. בערב יום ההולדת ההורים היו מגיעים בשעות הקטנות של הלילה, מניחים על כיסא ליד המיטה הפתעות יום הולדת, מתנה ועוגה. אחר הצהרים באותו היום היו עושים מסיבה בבית הילדים, כשכל הילדים יושבים סביב העוגה, הגננת הייתה מפעילה את הפטיפון הידני, שמענו מוסיקה, שרנו, רקדנו ולבסוף גם אכלנו מהעוגה.

בית הספר הקיבוצי

בית הספר הקיבוצי היה מבוסס גם הוא על אידאולוגיה ערכית של חינוך לאהבת הארץ והטבע, ערכי העבודה, העזרה לזולת, הכבוד ההדדי וטיפוח הנפש והגוף.

טיולי יום שני

אחת לשבוע, מדי יום שני, בבית הספר היסודי, יצאנו לטיול בטבע. מיד לאחר השעה הראשונה בבית הספר לקחה אותנו רשקה המורה להכיר את החי והצומח. בילינו את כל היום מחוץ לכיתה. הכרנו את שמות הצמחים, את הסיפורים ואת המאפיינים שלהם. מנהג מקובל באותה עת היה לקטוף פרחים ולייבש אותם בין דפי מחברת או ספר. הנחנו פרח בין הדפים, בצורה מסוגננת ומקצועית, הקפדנו שיראו את מאפייניו: גבעול, עלים, עלי כותרת. הערמנו משקל על המחברת כדי שהצמח ישוטח היטב והמתנו עד לייבושו. מאד אהבתי לזהות פרחים ולייבש אותם, יצרתי מחברת של פרחים מיובשים מוקפדות ומגוונות, התגאיתי בהן וזכיתי בפרס ארצי על כך. אחת מהן שמורה אצלי עד היום.

מחברת ייבוש הצמחים המקורית שלי

נגינה ומקהלה של יום שלישי

כל ילד וילדה בקיבוץ למדו לנגן, אני ניגנתי בחלילית, גיטרה ופסנתר. מדי יום שלישי התכנסנו מספר כיתות של הקיבוץ לשיעור מקהלה בניצוחה של תלמה, שרנו שירי ארץ ישראל, שירי עבודה והגשמה. המקהלה שלנו הופיעה גם בחגים ובמועדים של הקיבוץ.

בנעורים – ריקודי יום שישי היו הזמן שחיכינו לו ורקדנו שעות ריקודי עם. אני נבחרתי יחד עם בן מכיתתי ללמוד אצל רבקה שטורמן בעין חרוד את הריקודים החדשים ואחר כך לימדנו אותם בכל השכבות.

העבודה כערך

מדי שבוע היה מגיע לכיתתנו חבר קיבוץ אשר לימד אותנו אודות ענפי המשק השונים והנחיל לנו את ערכי העבודה.

חינוך גופני

שיעורי ההתעמלות נערכו באולם ספורט גדול שנבנה בקיבוץ. פעמיים בשבוע יצאנו מבית הילדים וצעדנו את הדרך הארוכה אל אולם הספורט. השתתפתי בנבחרות הכדורסל והמחניים.

שנת בר המצווה

זו הייתה שנה חשובה מאוד בחיי הילדים בקיבוץ. חגגנו ביחד בר ובת מצווה, בנים ובנות, במהלך כיתה ז'. בשנה זו קיבלנו משימות רבות שהיו בהשראת מנהגי הדת היהודית והתרבות הציונית. בין המשימות היה עלינו לבנות מחנה ולנהל בו שגרת יום ולילה, לארגן מפגן אש ועוד. משימה אחרת הייתה להכיר אוכלוסיות שונות בארץ וצורות יישוב שונות. חילקו אותנו לצוותים וכל צוות נסע ליישוב אחר בארץ – פקיעין (יישוב של דרוזים), נצרת (עיר נוצרית), נהלל (מושב) וכדומה. בכל המשימות היינו צריכים להוכיח עצמאות, חיבור לאדמה ולטבע ואהבת הארץ. בסיום "שנת בר המצווה" התקיים טקס מרגש עם כל ההורים ועם חברי המשק, וכל אחד ואחת מבני ובנות המצווה קיבלו ספר תנ"ך ושעון יד. כך היו חיי הקהילה והקבוצה שזורים בחיי הפרט.

בגרות ובניית משפחה

ימי הילדות והנעורים עברו עלינו ביעף. גדלנו והתבגרנו כמו ב"אי ילדים" פרטי משלנו, קרובים לאדמה, לתרבות המקומית, לערכים ומעל לכל לערך השוויון – "כל אחד לפי צרכיו".

בשנת 1962, אחרי שסיימנו כיתה י"ב, יצאנו כל בנות הכיתה ביחד אל השירות הצבאי. עברנו ביחד טירונות וכל אחת קיבלה תפקיד אחר. אני שירתי כמ"כית בבה"ד 12, לאחר מכן שירתי בבסיס מודיעין בתפקיד שדומה למשקית ת"ש של היום.

עם השחרור הדרכתי כְּקוֹמוּנָרִית בתנועת הנוער של "המחנות העולים". גרתי עם עוד מדריכים בַּקוֹמוּנָה שהייתה בשכונת רמת החייל בתל אביב. המטרה הייתה להכשיר גרעיני נח"ל שיגיעו לשנת השלמה בקיבוצים. בשנה זו, במסגרת "מחנות העולים", יצאתי לקורס "מדריכי דרך במדבר", כדי להדריך את החניכים במסעות. את הקורס הזה הדריך מי שלאחר כמה שנים הפך להיות בעלי – חנן, שהיה מדריך כריזמטי, ידען ויפה תואר. חנן היה גם חלוץ בתחומו והיה מראשוני בית ספר שדה "שדה בוקר". לאחר שנה של הדרכה חזרתי לדפנה ונשלחתי ללמוד חינוך בסמינר "אורנים". בתום הלימודים שבתי לקיבוצי ולימדתי וחינכתי את חברת הנוער. במבט לאחור, עבודה זו הייתה מרתקת והעשירה את עולמי.

בשנת 1969 נישאתי לחנן בקיבוץ דפנה ובו נולדו לנו בן ובת. לאחר ארבע שנים עזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים. בירושלים עשה חנן את הדוקטורט שלו בתחום ההידרוביולוגיה ונעשה חוקר מקווי מים עונתיים ומערות, מורה ומרצה באוניברסיטה וחבר והועדה למתן שמות לבעלי חיים באקדמיה ללשון העברית במשך כשני עשורים. בירושלים נולדה בתנו השלישית, נועה – אמה של נכדתנו יובל. המעבר מקיבוץ לעיר דרש ממני נוכחות מלאה בבית, הסתגלות לחיי העיר וטיפול בשלושת ילדינו הקטנים. אחרי חמש שנות הסתגלות לעיר, כולל שנה באנגליה בפוסט דוקטורט של חנן, החלטתי לשוב לעשייה החינוכית.

פעילות חינוכית            

עבודתי הראשונה במערכת החינוך של ירושלים הייתה בבית הספר התיכון "אורט קנדי", ששולבו בו לימודים עיוניים ומקצועיים עם עבודה מעשית. תפקידי הראשון היה כרכזת קהילתית המלווה ומגשרת בין התלמידים לבין מעסיקיהם (תלמידים לומדים ועובדים), ובמקביל למדתי באוניברסיטה תואר שני בייעוץ חינוכי ועברתי לעבוד כיועצת חינוכית בבית הספר.

כמו בקיבוץ, כך גם בעיר, בחרתי לעסוק בחינוך פורמלי ולא פורמלי של בני נוער הזקוקים לטיפוח ולעידוד על מנת שלא לנשור ממסגרות הלמידה. השנים חלפו, ילדינו גדלו וחיפשתי אתגרים חדשים. היה לי ברור שאני מוכנה להשקעה ולמסירות הנדרשות במקצועות החינוך והחלטתי לנסות את דרכי בניהול. הוצע לי לנהל בית ספר תעשייתי שפועל בתוך מפעל תעשייתי ומשלב למידה עיונית ולמידה של מקצוע, ותלמידיו משתלבים בעבודה במפעל ולומדים גם מהמורים וגם מאנשי המקצוע. בית הספר אותו ניהלתי נקרא "אורט בית אל", כיוון שהיה ממוקם בבסיס הצבאי של חיל החימוש ביישוב בית אל, והיו בו סדנאות לתיקון כלי רכב של צה"ל. בית הספר נתן לתלמידיו אפשרויות לממש את הרצון שלהם לעצמאות ועודד אותם לרכוש הצלחה במקצוע מעשי, לעסוק בו, לחוש בעלי ערך ולסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. התלמידים למדו את המקצוע, למדו לימודים עיוניים ובגרויות, התגייסו לשירות צבאי וחלקם אף התגייסו לחיל החימוש והמשיכו את הדרך שהחלו בבית הספר. רוב התלמידים היו מירושלים, ומדי יום יצאנו בהסעה מאורגנת של אוטובוסים אל בסיס חימוש "בית אל". בתקופה זו, נאלצנו לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי ולנסוע לבית הספר בליווי של משמר הגבול. כמנהלת של בית הספר חשתי אחריות גדולה מאד על התלמידים ועל צוות המורים שלי. כל נסיעה שהסתיימה בשלום הייתה עבורי הקלה גדולה. בד בבד גם חשתי גאווה גדולה בתלמידים ובהוריהם, בצוות החינוכי ובכל מי שלקח חלק ושמר על הרצף החינוכי והלימודי עבור התלמידים בתנאים האלו. לדאבוננו, בשל המצב הביטחוני, לא יכולנו להמשיך ללמוד בבית אל. משרד העבודה ורשת אורט התגייסו וחיפשו לנו מקום אלטרנטיבי בירושלים, ועם המעבר הוחלף שמו של בית הספר ל"אורט בית הערבה". מנכ"ל אורט ישראל בזמנו, ישראל גורלניק, אמר על פעילותנו החינוכית, נוכח המצב הביטחוני והשנים המטלטלות שעברנו, שזו הייתה "הפואמה הפדגוגית" שלנו, על שם ספר חינוך מפורסם.

השנים חולפות ואני מנהלת ותיקה, מחפשת להמשיך ולהתפתח מקצועית. בעידודו של חנן בעלי החלטתי להשתלב בלימודי דוקטורט בחינוך. כך מצאתי עצמי כסבתא, לומדת וכותבת עבודת דוקטורט בתחום הייעוץ החינוכי. גם היום, שנים לאחר שיצאתי לגמלאות, אני ממשיכה בעבודה. אני עובדת באוניברסיטה הפתוחה בפרויקט "אסכולות" וכן משמשת כחברת דירקטוריון בעמותות השירות הלאומי "שלומית" ו"שילת".

דור לדור יביע אומר

בקיבוץ דפנה בו נולדתי, גדלתי והקמתי משפחה, זורם יובל של נחל הדן. את הדברים שכתבתי פה אני מקדישה לנכדתי יובל שממשיכה את זרימת חיי המשפחה החל מנביעת המקורות אל הנתיב האישי אותו היא תבחר לעצמה. כך, החינוך לערכים והקהילתיות בקיבוץ, היציאה ממנו לעיר, לשגרה לא מוכרת, לימדו אותי לשמור על עצמאותי ועל עשייה תמידית. חיפשתי תמיד לשלב למידה והרחבת אופקים, שאפתי לשינויים ולהתקדמות. הדברים באו לידי ביטוי בחיי המקצועיים אליהם הייתי מסורה והשקעתי בהם מאמצים מרובים. יחד עם חנן בעלי, אני חשה סיפוק רב מהדרך שעשינו, על האתגרים ועל השמחות שבדרך ומאחלת באהבה לכל שבעת נכדינו לצאת למסעות קצרים וארוכים, לקחת בחשבון שבדרך יש עליות וירידות, ולדעת שכששומרים על הַמַּצְפֵּן האישי נהנים וחשים שביעות רצון.

הזוית האישית

סבתא אמירה: בשבועות האחרונים יובלי נכדתי ואני, לקחנו חלק בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר. לשם כך הגעתי בימי שני מירושלים אל הוד השרון, ביליתי עם יובל בבית הספר, חלקתי איתה חוויות מילדותי ומחיי הבוגרים. נהניתי מאד לספר ליובל על החיים בקיבוץ, על מסלולי בתחום החינוך, על סבא שלה, על ילדיי שהם דודיה ואימא שלה, כמובן. אני מרגישה מבורכת על ההזדמנות הזו ועל האפשרות לשתף את יובל בעקרונות ובערכים עליהם גדלתי, ביניהם – "כל אחד לפי צרכיו" וגישת החינוך שהובילה אותי כל חיי: "כל אחד יכול". נהניתי מהמפגשים הקבועים עם יובל ואני יודעת שהשמיים הם הגבול עבורה.

יובל הנכדה המתעדת: נהניתי מאד להיפגש עם סבתא אמירה ולשמוע חוויות וסיפורים מילדותה. היה מרגש, מעניין ומהנה מאוד.