מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית שיקר, נולדתי בבודפשט שבהונגריה בשנת 1949. אני בת יחידה להורים ניצולי שואה, אלישבע ויצחק פריד. הוריי איבדו את משפחותיהם בשואה. לאבי הייתה אישה וילד בן 4 שנרצחו באושוויץ. לאמי היה בעל שנרצח בעבודות כפייה.

עד גיל 7 גדלתי בבודפשט. בשנת 1957 עלינו לארץ ישראל בעקבות מרד הסטודנטים בשלטון הקומוניסטי בהונגריה. הגענו לארץ באונייה "ארצה" בערב פסח. ההפלגה נמשכה מספר ימים, באונייה היינו עם אח של אבי ומשפחתו, עם בת דודתי ליז שהיא בת גילי והעברנו את הזמן יחד עם חברה שהכרתי – חווה, שמאז היינו החברות הכי טובות. כשהגענו לארץ הועברנו למעברה בזכרון יעקב. גרנו שם שנה, יחד עם עולים מהונגריה, פולין, מרוקו ועוד. גם משפחתה של חווה שהכרתי באונייה הייתה באותה מעברה, היינו באותה הכיתה ואת שעות הפנאי בילינו יחד עם כל ילדי העולים בין הגבעות של זיכרון.

לאבי היו בארץ שני אחים ואחות, דוד אריה, דוד ישיעיהו ודודה שרה, שעלו לישראל בשנת 1949, אחרי שחזרו מהמחנות במלחמה והקימו משפחות. לאמי הייתה בארץ אחות, דינה, ויחד עם בעלה חיים חרמש היו ממקימי קיבוץ כפר גליקסון. דודי חיים היה מצנחני היישוב והוא צנח יחד עם חנה סנש. הוא היה האדם השני שחנה הקריאה בפניו את השיר "הליכה לקיסריה". בתור ילדה ביליתי הרבה בקיבוץ ונהניתי לשמוע סיפורים על הקמת המדינה מדודי חיים.

בכל קיץ ביליתי מספר שבועות בכפר גליקסון. זכיתי גם במשך מספר שנים לאחר שעלינו לארץ לבלות גם עם סבי צבי, שחי עם דודתי בקיבוץ. בחצר הבית של סבי, היה עץ תותים ענק, והייתי מבלה שעות  בטיפוס על העץ ואכילת תותים. הייתי בת יחידה, אבל היו לי בני דודים רבים בארץ ובכל חופשה היינו מבלים ימים ושבועות זו אצל זה לסירוגין. למשל, לרכב על אופניים למדתי בטירת יהודה. נחשפתי לקריאת ספרים עשירה בכפר גליקסון.

סבא רבא וסבתא רבתא

כשהגענו לראשון לציון לאחר כשנה במעברה בזכרון יעקב, אבי התקבל לעבוד ביקב הידוע "כרמל מזרחי" ועבד שם כמחסנאי עד לפרישתו לגמלאות ואפילו אחרי הפרישה. אמי, שהייתה תופרת בהונגריה, החלה לעבוד כתופרת מהבית ורבים מנשות וילדי המקום היו בין לקוחותיה. כמובן, רוב בגדיי נתפרו על ידה, כמו גם תחפושות לפורים. לימים, גם לילדיי, נכדיה, תפרה בגדי ילדים ותחפושות.

זיכרונות וחברי ילדות

באונייה, בדרכנו לארץ, פגשתי את הילדה שהייתה לימים חברתי הטובה, אחות, חברת נפש, חווה. היינו יחד במעברה, וגם כאשר עברנו לראשון לציון, גרנו בשכנות, דלת מול דלת. היינו בנות אותו גיל וכמובן למדנו באותה כיתה. אני לא זוכרת קשיי קליטה כעולה חדשה, ודיי מהר שלטתי בשפה העברית.

לאחר שנה במעברה, עברנו לגור בראשון לציון, עיר בה אני גרה עד היום. פה נולדו וגדלו גם ילדינו. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "סיני" ושנות הילדות עברו ברוח השנים ההם, תנועת נוער "בני עקיבא" שתרמה המון ערכים והייתה מלווה בחוויות של סיפורים, שירים, ריקודים, טיולים, מחנות עבודה בקיץ בקיבוצים שונים בארץ.

כאשר עברנו לראשון לציון, נכנסנו לכיתה ג', אני, חווה ועוד חברה – שושנה, שגרה בבניין שלנו שהיה משותף לארבעה דיירים. באותה שנה הייתה לנו מחנכת מדהימה, שלקחה על עצמה לקדם אותנו כעולות חדשות, ולשלב אותנו עם ילדי הכיתה. מדי פעם היא הזמינה את שלושתינו לביתה וקידמה אותנו מבחינה שפתית. אני לעולם לא אשכח אותה ואת תמיכתה.

באותם ימים כילדים, בילינו שעות בחוץ, במשחקי חברה עם כל ילדי השכונה. המשחקים הנפוצים היו תופסת, דג מלוח, שוטרים וגנבים, שבע אבנים, ארבעה מקלות, חמש אבנים, ארץ עיר ועוד.

הטיולים השנתיים והחגים

הטיולים השנתיים בבית הספר היו תמיד מלווים בהתרגשות וחוויות של ילדות וחברות. זכור לי שאמי הייתה חרדה לשלומי ופחדה לאפשר לי לצאת לטיולים, לבסוף תמיד שוכנעה על ידי אחותה דינה.

כיוון שהייתי במשפחה גרעינית קטנה, גם החגים והשבתות היו במתכונת מצומצמת והעיקר היה לחוות יחד עם כל בני כיתתי ושאר ילדי הבית ספר את חוויות השבת והחגים ב"בני עקיבא", עם התפילות והפעולות שבאו אחרי. למעשה, הפעילויות בתנועה היוו את עיקר ההוויה של כמעט כל ילדי שכבת הגילאים השונים, וההווי ליווה אותנו באירועים השונים לאורך השנה. הן חגים, הן שבתות שבהן היינו משתתפים בפעילויות בהתאם ל"שבטים" וגילאים שבהם המדריכים העבירו פעילות משחקית, חברתית, סיפורים, ציז'בטים ועוד. לאורך השנים, כאשר בגרנו, גם אנחנו יצאנו לקורס מדריכים והיינו מדריכים בעצמנו לשכבות הנמוכות מאיתנו. זכור לי למשל ב"שמחת תורה", היה נהוג שכולנו היינו עוברים בין מספר בתים של ילדי השכבה תוך שירה וריקודים ומתכבדים באכילת חמין או ממולאים למיניהם.

חיכינו כל שנה למחנה הקיץ, שהתקיים בקיבוץ כלשהו בו עבדנו יחד עם עוד חניכים מערים אחרות בענפי המשק השונים: פעם בקטיף תפוחים, פעם במסיק זיתים או תפוחי אדמה, בגינת הנוי וגם במטבח והמכבסה. היו אלה ימים חוויתיים במיוחד בהם פגשנו והכרנו בני נוער מערים אחרות ונוצרו קשרי חברות והיכרות. בחודשי הקיץ היינו נוסעים לים, הנסיעה הייתה במשאית שאספה אנשים מכל שכונות העיר. היה צריך להירשם מראש כדי שיהיה מקום בשעה הרצויה הלוך וחזור.

כילדה, הייתי אכלנית גרועה, לדברי אמי. אבל אני זוכרת מאכלים מסויימים שמאד אהבתי והם היו אופייניים לארץ מוצאי, הונגריה: כרוב ממולא, "נודלי" – ניוקי עם פירורי לחם, קניידלך של פסח שהיו הכי טעימים בעולם, עוגיות פרג ואגוזים למשלוח מנות או עוגת שכבות שנקראת "ז'רבו", בלינצ'ס או כפי שנקראים בהונגרית, "פלצ'ינטה", תבשילי ירקות שונים קישואים או תרד שמאד אהבתי. ישנה עוגת שלוש קומות שאותה הכינה דודתי שרה ואני אופה את אותה עוגה עד היום בכל פורים.

הייתה לנו חצר וגינה בבניין של שתי קומות, ארבע משפחות. אבי אהב מאד לעבוד בגינה, לכן בילדותי הוא גידל בחצר ענבים, שזיפים, אפרסקים והשסק הכי טעים בעולם. אבי טיפח גם פרחים בגינה שקישטו את שולחן השבת. את בת המצווה שלי חגגתי בחצר, בגינה, בין הפרחים והעצים. השמלה שלבשתי הייתה בעבודת-יד של אמי.

סיפורי ארץ ישראל של פעם

בילדותי, לא קנינו בחנות או במכולת את החלב, אלא, מדי ערב הוריי היו שמים מחוץ לדלת בקבוקי חלב ריקים, ולידם התשלום. החלבן השכונתי היה מגיע מוקדם בבוקר עם סוס ועגלה, היה מניח את מספר הבקבוקים המבוקש וכך התבצעה רכישה של חלב. גם מקרר של פעם לא היה חשמלי: אחת למספר ימים, היה מגיע מוכר הקרח עם בלוקים ארוכים של קרח וכל משפחה הייתה קונה חתיכת קרח ומכניסה אותו לתא המיועד לכך במקרר. חימום הבית היה באמצעות תנור נפט שאותו קנינו ממוכר שעל העגלה שלו הרתומה לסוס או חמור, עמד מיכל נפט ענק וכל משפחה קנתה נפט בתוך ג'ריקן גדול, כמות נפט שתספיק לחימום.

לאחר סיום התיכון, יחד עם שתי חברות טובות מכיתתי, מאשה וציפי, נרשמנו ללימודי חינוך לגיל הרך בסמינר "תלפיות" בתל אביב. עם סיום הלימודים הפכתי לגננת ועבדתי במקצוע למעלה מ- 40 שנה. בשנה הראשונה ללימודים, בסמינר, פרצה מלחמת ששת הימים, היו אלה תקופות של מבחנים, אך במקום מבחנים, אני והשכנים, ביניהם חברת הנפש שלי חווה, חפרנו שוחות בגינת הבית.

בסיום הלימודים, התחלתי לעבוד כגננת ביישוב גן יבנה. במהלך השנים עבדתי כגננת בבית דגן, ראשון לציון וב-25 השנים האחרונות לעבודתי, ברמלה. במהלך השנים, נהניתי לחנך דורות של ילדים ולהקנות להם כישורי חיים.

במהלך שנות עבודתי בגן יבנה, באחד מערבי הבילוי, במועדון סטודנטים בתל אביב, שם ביליתי עם חברתי חווה, הכרתי את מי שהיה לימים בעלי, יחזקאל. היינו חברים יותר משנה וזכור לי שיחזקאל היה מגיע לבקר רכוב על אופניים מנס ציונה שבה גדל וגר ועד לביתי בראשון. יש לי גם זיכרון מיוחד מאחת הפעמים שהלכנו את הדרך ברגל מכיוון ששמרתי שבת. לאחר חברות של למעלה משנה, הודענו להורים שברצוננו להתחתן. בתחילת 1972 נישאנו.

כזוג צעיר היינו עסוקים בעבודה אך מצאנו גם זמן לטייל ברחבי הארץ עם חברים. בננו הבכור, גיא, נולד ערב מלחמת יום כיפור בשנת 1973 וכהורים צעירים לתינוק רך, "בילינו" איתו גם במקלט. כעבור שנתיים נולד לנו בן נוסף, אהרון, ולאחר שש שנים נולדה בתנו קרן. לאורך שנות ילדותם, טיילנו ברחבי הארץ ונהגנו לנפוש כל שנה באוהל לחופי הכינרת או אילת.

סבא יחזקאל

הייתי נשואה לבעלי יחזקאל למעלה מ- 40 שנה. גם בעלי ז"ל היה בן לניצולי שואה – מפולין. אביו נשאר יחיד מבין 11 אחים ואחיות וגם רוב משפחתו המורחבת נספתה בשואה. אמו של בעלי ברחה מפולין לרוסיה ושם העבירה את תלאות המלחמה יחד עם אחותה. במהלך שהותה שם הכירה את אהרון, אבא של בעלי, לאחר שברח מרכבת בדרכו כחייל פולני לכיוון רוסיה, סיביר. לאחר המלחמה, בשנת 1949, הם עלו לארץ עם שני ילדיהם, גיסי שעיה, שנולד באוזבקיסטן, ובעלי יחזקאל שנולד במחנה מעבר בגרמניה בשנת 1948.

הוריו של בעלי גרו עד סוף ימיהם בנס ציונה. אני אלמנה מזה 11 שנים.

החלומות של סבתא יהודית

היו לי שלושה חלומות: ללמוד תואר בחינוך. להיות קריינית ברדיו. להיות אחות בבית חולים. האם החלום התגשם? הייתי גננת 40 שנה והתנדבתי בבי"ח לאחר הפרישה לגמלאות. חלום נוסף הוא להמשיך לטייל בעולם, כי אני אוהבת להכיר מקומות ואנשים מארצות בעולם.

החלום המשותף שסבתא יהודית תזכה לקחת את אופק לטיול בר מצווה בחו"ל. כשאופק יהיה טייס הוא יטיס את סבתא לטיולים בעולם. סבתא מוסיפה: "לבעלי יחזקאל שיקר ז"ל היה חלום להיות טייס, בדיוק כמו חלומו של אופק. הוא הגשים את חלומו כשהטיס מטוס קל, מספר חודשים לפני שנפטר."

גלגולו של חפץ

יש לי חנוכייה בת יותר ממאה שנה, היא הייתה של אבי ומשפחתו. במלחמת העולם, אבי קבר את החנוכייה בחצר ביתו, עם תום המלחמה הוא מצא אותה מאז היא הייתה ברשותו ועברה אליי.

חפץ נוסף שעובר בין הדורות הוא מכתש ועלי שהיה שייך לאמי. שמרתי לאורך השנים מכתש ועלי שבהם השתמשה אמי עוד בהונגריה והם בשבילי זיכרונות של בית.

רשימת עולי הונגריה בה מופיעה משפחת פריד

קישור לסרטון – יהודית שיקר מספרת על תקופת השואה ועל חייה

הזוית האישית

סבתא יהודית: אופק נכדי האהוב! "שישמור אותך האל/ ויגשים משאלתך/ שתעשה בשביל אחר/ והוא למענך/ שתיגע בכל כוכב/ ותטפס על כל שלב/ שתישאר צעיר לנצח/ שתגדל להיות צודק/ שתדע לראות את האור/ ולמצוא את האמת/ בתוך החושך הגדול/ שתמיד תהיה חזק/ אל תשחק את המשחק/ שתישאר צעיר לנצח/ שיהיו ידיך עסוקות/ וצעדיך מהירים/ שיהיה ביתך יציב/ מול רוחות השינויים/ שבליבך תהיה שמחה/ וישירו את שירך/ שתישאר צעיר לנצח". (מילות השיר "צעיר לנצח": מילים: בוב דילן תרגום: יאיר לפיד).