מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה קציר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, יובל לוי, המתעדת את סיפורי.

הוריי

לאימא שלי קראו יוכבד והיא נולדה בשנת 1908 בויסוקה מוזבייצק בפולין למשפחה מרובת ילדים. למשפחה היתה מאפייה והם סיפקו לחם לתושבי העיירה. יוכבד הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית שהכשירה צעירים יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. בהכשרה היא התגוררה בקיבוץ המדמה את תנאי המגורים בישראל, בתום ההכשרה היא עלתה לארץ עם אחותה. שתי אחיות נוספות של יוכבד היגרו למקסיקו בשנת 1931. אחת מהן  עזבה את מקסיקו ועלתה אף היא לישראל, וכך בדיעבד כשעזבו את פולין, ניצלו מהשמדה.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 אחיה הצעיר של יוכבד חש בסכנה המתקרבת, ברח מפולין והתגייס לצבא הרוסי. הוריו כעסו מאוד שבן הזקונים שלהם בחר לברוח, הם חשבו שאם הוא יישאר איתם הם ישמרו עליו.

בתמונה מוצג מכתב שאחיה הקטן של יוכבד כתב ביידיש שנשלח לעדכן את הוריו במצבו:

באותה תקופה, כשהיטלר רק נכנס לפוליטיקה, היהודים בפולין היו שאננים, לא הבינו את חומרת המצב ולא העריכו את כוחו הרב ותוכניותיו האמיתיות. לבסוף, כל שאר בני משפחתה של יוכבד אשר נשארו בפולין נספו בשואה. בסיום מלחמת העולם השנייה, האח השתחרר מהצבא הרוסי ועלה על רכבת לכיוון ביתו שבויסוקה, על הרכבת פגש איש מויסוקה אשר הזהיר אותו לא לרדת בעיירת מולדתו אם הוא רוצה להמשיך לחיות, וכך עשה. במהלך מלחמת העולם השנייה היהודים גורשו מבתיהם והשכנים הפולנים שהתגוררו שם באותה תקופה השתלטו על הבתים וגזלו את רכושם. ככל הנראה, לאחר המלחמה, הפולנים אשר השתלטו על בתי היהודים חששו מהיהודים שיחזרו וידרשו את בתיהם. רבים מהיהודים שחזרו נרצחו על ידי שכניהם הפולנים.

לאבא שלי קראו שמוליק והוא נולד בטיקטין בפולין, בשנת 1912 למשפחה בת שישה ילדים. אביו של שמוליק מת בגיל צעיר, והאחריות לפרנסת המשפחה נפלה על שמוליק. שמוליק זכר את טיקטין לטובה ותמיד רצה לחזור לבקר בעיירת הולדתו. יוכבד אשתו כעסה על כך, ונהגה להגיד ביידיש: "שהפולנים יכולים להישרף ואני אביט מרחוק בעשן".

בתחילת שנות ה- 20 מצב היהודים במזרח אירופה הורע באופן משמעותי, מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. האנטישמיות גאתה, השנאה כלפי היהודים הייתה קשה והם נרדפו על ידי השלטונות והאוכלוסיה בכלל. המצב הכלכלי הלך והתדרדר והרבה יהודים היגרו לארצות אחרות בעולם. חלק היגרו לישראל וחלק למקומות אחרים, שמוליק היגר עם חברו לדרום אמריקה – לאורוגוואי, לחפש את מזלו. הוא סיפר שיום אחד הוא הלך לקנות אוכל בשכונה שהתגורר בה וראה חנוכייה בפתח אחד הבתים, הוא הבין שבבית זה כנראה מתגוררת משפחה יהודית, שכן זה מנהג יהודי. הוא דפק בדלת ושאל: מי אתם יהודים? למה החנוכיה דולקת? האנשים שהתגוררו בבית הסבירו שהם יהודים וחוגגים את חג החנוכה. שמוליק חזר לחברו ללא אוכל ושניהם החלו לבכות על תחושת אובדן הזמן: ברגע הזה הם הבינו כמה עמוק הניתוק מהדת בחייהם וכמה הם התרחקו מביתם, וזה החיש את עלייתם לישראל. אמו ואחיו של שמוליק עלו ארצה בעקבותיו.

השפעות השלטון הנאצי בטיקטין (עיירתו של אבי) היו חמורות. במהלך הכיבוש הנאצי בשנת 1941 פקדו על כל היהודים בעיירה להתייצב בכיכר השוק, משם הם נלקחו במשאיות על ידי אנשי הגסטפו ליער לופוחובה שליד טיקטין, ציוו על על הגברים לחפור שלושה בורות, היהודים – גברים נשים וטף הועמדו על שפת הבורות ונורו במכונות ירייה אל מותם. בני משפחתו של אבי שנשארו בטיקטין, נרצחו באירוע זה. בעיירה התגוררו יהודים ונוצרים ביחד, הייתה כנסייה גדולה וכן בית כנסת מפואר. במהלך המלחמה שימש בית הכנסת כמחסן נשק של הגרמנים ועל כן נשמר ושרד. כיום משמש מבנה בית הכנסת למוזיאון יהדות והוא הפך לאתר תיירותי חובה לטיולי מורשת ליהודים בכל העולם. גם בעיירה זו במהלך המלחמה הפולנים פלשו לבתיהם של היהודים והתגוררו בהם. בניגוד לעיירות אחרות אשר נהרסו כליל, עיירה זו דווקא נשתמרה ונשארה אותנטית.

לימים, בטיול שורשים משפחתית שערכנו בפולין, ביקרנו בבית של אבי, ביקרנו בבית הכנסת היהודי בעיירה ומצאנו שם את שמות כל הנספים בעיירה חקוקים על קירות בית הכנסת, כולל שמות בני משפחת קפיצה – משפחתו של אבי.

ילדותי בתל אביב

שמוליק ראה את יוכבד ברחוב ורצה להכיר אותה, אחותו אשר היתה חברה של יוכבד הכירה ביניהם. הם הפכו לזוג התחתנו ונולדנו אחותי דרורה ואני.

הוריי

גרנו בדירה בתל אביב. אני זוכר את האזור שגרתי בו כמרכז העולם, הרגשתי שאני גר במקום הכי מוצלח בתל אביב. התגוררתי בדרום תל אביב ליד פלורנטין.

אני זוכר את ילדותי כמאושרת, הכל היה פשוט יותר לא ידענו מה קורה סביבנו, חיינו בבועה. לדירתנו היו שלושה חדרים ואמי נהגה לארח הרבה, בתקופות הכי עמוסות גרנו שם שמונה אנשים ונהניתי מזה. חונכתי לאהוב את הביחד ולדאוג לשלום המשפחה לפני הכל.

אני, אחותי, אמי ואחיה

אז, לא צפינו בטלוויזיה אלא שיחקנו כדורגל עם חברים ברחוב מתחת לבית. כל פעם שהגיעה מכונית נהגנו לחסום את המעבר עד שצפצופי הנהג הפריעו לנו. אני זוכר שהשכן בבניין שבו גרתי היה באצ"ל.

למיטב הבנתי, יום אחד הבריטים רדפו אחריו והוא החביא את האקדח שלו בביתנו. הייתי בן 4 והתרגשתי לראות אקדח בפעם הראשונה. אני לא זוכר פוגרומים, לחץ וחיכוכים בין ערבים לישראלים. אני גרתי באזור יהודי ואני נוטה להאמין שגם לאבא שלי, שהייתה לו נגריה, לא היו קליינטים ערבים.

נהניתי מאוד מתל אביב, בנעוריי ויתרתי על ימי לימודים וביליתי הרבה בחוף הים, עזרתי למציל בים להוציא את החסקות והסירות מהים לחוף, הייתי מבלה שם שעות. התעודה שלי לא הייתה מזהירה, כך שנאלצתי להשלים את בחינות הבגרות לאחר הצבא, מה שאפשר לי להתקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אבי ואחותי בכיכר המושבות בדרום תל אביב

שירותי הצבאי

בצבא הייתי צנחן ללא סיבה מיוחדת, חשבתי שהתפקיד מסתכם בצניחה ממטוסים. במהלך השירות הסתבר לי שהצניחה זה החלק הקל, האימונים לקראתה הם האתגר האמיתי. באחת מהפעמים היינו בצניחת לילה והסתבכתי בחבלים של אחד מהחיילים שקפצו איתי. כדי לא לפגוע בו פיסקתי את רגליי (מה שאסור לעשות) והן נפגעו כשהגעתי אל הקרקע.

יש שני סוגים של צנחנים: הראשונים, אלה אותם חיילים שבעת הצניחה מתנתקים ממה שקורה ומבצעים בעל פה את מה ששיננו לעשות באותם רגעי הצניחה, ואני הייתי מהסוג השני: בהיותי מפקד הייתי מרוכז מאוד במתרחש ושמתי לב לכל פרט. לאחר הנחיתה הבנתי שנפצעתי. לאחר שעות בשטח, הועברתי בקומנדקר לבית החולים בבאר שבע. תחילה, סיפרתי לאחותי על מה שקרה והיא סיפרה לאמי. במהלך חודש הייתי בבית החולים בלי שאבי ידע על כך, הוא גילה על פציעתי באופן עקיף. בימי שישי הוא נהג ללכת לבית הכנסת, באחת מהפעמים הוא נכנס לשיחה עם שכנו, השכן אמר לו "בשישי הזה צריך להתפלל למען בנך" וסיפר לו על הפציעה, אבי נשאר חסר מילים. הוא שאל את אמי על מה שהשכן טען וכך הוא גילה על פציעתי. בדיעבד הבנתי שילדיהם של שכני שירתו באותה עת גם הם ביחידה אחרת בצבא ושמעו על פציעתי. (שעברה מפה לאוזן בין הצנחנים). ביום שבת שלאחר מכן קמתי וראיתי את אבי עומד מולי ובוכה. רגלי אשר הייתה נסתרת מתחת לשמיכה נראתה כאילו היא קטועה, ואבי שאל איפה רגלי כמניח שהיא איננה. הסברתי לו ששתי רגליי קיימות ופציעתי היא רק ברגל שמאל. מאז הוריי הגיעו כל יום לבית החולים, פינקו אותי והביאו לי מאכלים שאהבתי, אך הייתי מאד עצוב על הטרחה שגרמתי להם. הנסיעה באותם ימים מתל אביב לבאר שבע הייתה ארוכה, לפחות שלוש שעות נסיעה באוטובוסים. בבית החולים שכבתי שנה וחצי, במהלכם עברתי ניתוחים והייתי מגובס ברגלי השמאלית עד החזה. לאחר שנה וחצי עזבתי את בית החולים, שוחררתי מהצבא והוכרתי כנכה צה"ל, רגלי השמאלית קצרה מהימנית בכמה ס"מ ועד היום איני יכול לקפל את רגלי. חשבתי לעצמי שזה "מטורף" לעבור אירוע כזה בגיל כל כך צעיר. וגם חשבתי על הוריי שעלו לארץ בגילאי העשרים והוריהם לא ידעו כלל מה קורה איתם. מדי פעם הגיעו מכתבים מהוריהם עד שחדלו להגיע, והסוף ידוע. אז מהי בעצם פציעתי בצבא הגנה לישראל – במולדתנו היהודית, לעומת המאורעות שעברה משפחתנו בתקופת השואה ועד הקמת המדינה.

מאלבום התמונות

חיי כיום

בעת לימודיי בירושלים הכרתי את אשתי. עברנו להתגורר בראשון לציון, נולדנו לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן, כולם עברו את המסלול הרגיל: בית ספר יסודי, תיכון, צבא ואוניברסיטה (בני גם הוא התנדב לצנחנים, את הצניחה האחרונה בשירות הצבאי ביקש לא לבצע ואכן מפקדיו נענו לו, הם שמעו על האבא שנפצע בצניחה).

ילדיי נשואים, יש לנו שבעה נכדים ואנו נוהגים להיפגש איתם לעיתים קרובות. שניים מילדיי מתגוררים בתל אביב, הם ירשו את האהבה לעיר ממני. כיום אני מנהל סוכנות לביטוח בדרום תל אביב ברחוב שבו נולדתי והתגוררתי כילד. אני נוהג לאכול את אותו בורקס בבית קפה של "פוני" שאבי היה לוקח אותי אליו בדרום תל אביב, האזור הזה לעולם לא ימאס עלי. הוא חווה המון שינויים מאז שגרתי בו כילד.

אני זוכר את הרחוב ללא מכוניות. ההתרגשות שמישהו קנה מכונית באותם ימים לא נתפסת לעומת המובן מאליו שאנו רואים את כלי הרכב הללו כיום. כל בוקר אני מתקשה למצוא חנייה, ומוצא עצמי מוקף ברחובות צפופים ועמוסים באנשים. בעצם, מוקף בחיים, וזה היופי שבדבר.

הזוית האישית

יובל לוי: אני נכדתו של יהודה קציר, ובחרתי בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת הפעילות במעורבות חברתית. ההזדמנות לכתוב את סיפור חייו, העניקה לי מסגרת להעמיק את הקשר שלי ושל סבא שלי. בנוסף, גיליתי על ילדותו פרטים מפתיעים. המסגרת דחפה אותי להקשיב לעקרונות שגדל עליהם, ולחבר אותם להתנהלות שלו כיום. החשיפה לחיי היהודים בעולם פעם אל מול היום מכניסה בחיי המון פרופורציה. דברים שנשמעים לא ריאליסטים כיום היו אז מציאות. החשיבות שלנו, הדור החדש, להנציח את סיפורי גבורה של משפחותינו מפעם ברורה לי. כך, שדרך סיפור החיים של סבא שלי עניתי על אותה הנצחה, ואני שמחה על ההזדמנות שהיתה לי לחוות ולהנציח.