מאגר סיפורי מורשת

יהודה פיורנטינו נולד בשנת 1947 בתוניס, ועלה לארץ ביחד עם משפחתו בגיל 4. בארץ, אביו, עמנואל פיורנטינו, עבד כעיתונאי ונדד ביחד עם כל המשפחה בין הרבה מקומות, שהעיקריים שבהם, ירושלים בה גר עד גיל 10, ורמת אביב. הרומן של יהודה עם נחל עוז התחיל כשהיה בגיל 13 וחצי, אז הצטרך ל'חברת נוער'. באותן ימים, חברות הנוער היו קבוצות של נערים צעירים, לרוב ממשפחות מצוקה, שהגיעו לקיבוצים ללא הוריהם, חיו יחד כמחזור והשתלבו במערכת החינוך הקיבוצית. "הקימו את הקבוצות כי פחדו ש'נתקלקל' בגלל שהיינו עושים שטויות. החליטו לשלוח אותנו לקיבוצים במקום שניהרס." באותם הימים הקיבוץ היה בן 8 בלבד, ורוב חבריו היו האנשים שהקימו אותו – חברה בגילאים צעירים. בבית הספר בקיבוץ היו רק 2 כיתות, והשכבה הורכבה כולה מחברת הנוער. בקיבוץ, יהודה קיבל משפחה מאמצת של מזכיר הקיבוץ, ועל כך הוא מספר: "אני חושב שרק בגלל שהאבא המאמץ שלי היה מזכיר הקיבוץ לא זרקו אותי מכאן, כל פעם הייתי עושה שטויות והוא היה אומר לכולם שהוא יטפל בזה וידבר איתי, אבל אף פעם לא דיבר איתי על זה באמת. האמא המאמצת שלי עדיין נמצאת בקיבוץ, אם תשאל אותה היא תגיד שהייתי מופרע, למרות שאצלם בבית הייתי ילד טוב, התביישתי. עד היום היא צועקת עלי."

"זה היה אחרת לגמרי. היינו בחוץ כל היום, יושבים על הדשא עם אבטיח וגיטרות. אני חושב שזאת הייתה התקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים. אתה חי עם אנשים בגיל כזה, זה כבר נהיה ממש כמו אחים, גם עם הבנות זה היה ככה. ותשמע היינו עושים דברים מטורפים."

למשל? "היינו גונבים טרקטורים, מכוניות.. היה ידוע שאסור לנסוע עם אנשים על הכף של הטרקטור. פעם אחת יענקלה תפס אותנו נוסעים על הכף וישר הלך לספר. עוד באותו לילה לקחנו לו את הסיטרואן, פירקנו לה את הגלגלים, ואל תשאל איך, גם תלינו אותה בין 4 עצים."

ומה עם הלימודים, יצא לכם ללכת לביה"ס בכלל? "היינו בחברת נוער 40 ילדים, מתוכם 25 ילדים טובים שלמדו ועוד 15 כמוני מופרעים. המורה שלנו הייתה אומרת שמי שמפריע צריך לעשות ביביסיטר לילדים שלה כי לא היה מי שיעשה לה. אני זוכר שבכיתה שלנו היו חלונות גדולים, כל פעם איך שהמורה הסתובב היינו קופצים מהחלון ובורחים, אחר כך כשהוא היה שואל, מי שנשאר בכיתה היה אומר לו שלא הגענו בכלל והוא היה משתגע. אחר כך בגיל 16 הכניסו אותנו גם לענפים קבועים במשק והתחלנו לעבוד בקיבוץ."

בשנת 1979 יהודה התגייס ביחד עם חבריו לחברת הנוער, לנח"ל. הם בחרו להישאר כגרעין והתגייסו כולם ביחד. את פרקי המשימה שלהם בשירות עשו יהודה וחבריו באור הנר ובקיבוץ גרופית שבערבה. למרות שהיו רחוקים מנחל עוז, הקשר עם הקיבוץ עדיין נשאר חזק. אחרי השחרור מהצבא הרבה עזבו את הקיבוץ ורק 12 נשארו בו מכל חברת הנוער. יהודה עצמו טס לטיול של אחרי הצבא אצל אחותו בארצות הברית. לחברה שהייתה לו באותו הזמן, גם היא מחברת הנוער בקיבוץ, הוא אמר שברגע שיחזור הם יתחתנו.

"כשחזרתי היא חיכתה לי בשדה התעופה. אמרתי לה שמתחתנים ונשארים בקיבוץ, אבל היא לא הייתה מוכנה להישאר ואני לא הייתי מוכן לעזוב ונפרדנו. עד היום, כמעט 60 שנה אחרי היא כועסת עלי ולא מוכנה לדבר איתי כשאנחנו נפגשים כל החברה."

יהודה חזר לקיבוץ והתחיל לעבוד במקצועות השונים בקיבוץ לפי הצורך. הוא הכיר חיילת מהנח"ל שהתנדבה בקיבוץ, הם התחתנו ולשניים נולדו שני ילדים. כעבור 10 שנים הם התגרשו, ויהודה נותר לגור בקיבוץ לבד. "אחרי הגירושים הייתה לי תקופה קשה. ממצב שיש לי משפחה ובית גדול עברתי לגור בדירת חדר. היו לי הרבה חברים בקיבוץ, אבל לכולם היו משפחות וזה כבר היה אחרת. בקיבוץ ברגע שאתה לבד אפשר להשתגע, היה לי משעמם מאוד"

"ואז הכרתי את נורית אשתי. היא קטנה ממני ב-8 וחצי שנים, היא הגיעה לקיבוץ ואפשר להגיד שגידלתי אותה. היינו חברים מאוד טובים, ולאט לאט זה הפך להיות יותר מזה."

יהודה ונורית מתחתנים, ועוברים לגור ביחד בדירת חדר. "בדירת חדר אחד גרנו אני, היא, 2 הבנות מהנישואים הקודמים שלי (מכיוון שגרושתי בדיוק עברה דירה), ועוד בחור אחד שאימצנו. היינו חמישה בחדר אחד. כשהיינו פותחים את המיטות זה היה נראה כמו מיטה אחת ענקית. פעם אחת, המזכיר של הקיבוץ הגיע אלינו ולא האמין שאנחנו חיים ככה. למחרת קיבלנו דירת שלושה חדרים. אחר כך, כשבנו את השכונה החדשה נתנו לי ראשון את הבית כי תמיד הייתי גר בדירות קטנות יותר ממה שהיה לכולם".

באותם ימים, יהודה נדד בין כל העבודות בקיבוץ. הוא עבד במוסך, בחקלאות, בלולים, היה חצרן, אגרונום, ואפילו הקניין הראשי של כל הקיבוצים בשער הנגב, אבל בין כל העבודות, יש עבודה אחת שהוא זוכר במיוחד.

"אברהם כ"ץ-עוז, מי שהיה שר החקלאות, גר בנחל עוז והציע לי להיות הנהג שלו. סך הכל הייתי אתו שנתיים. העבודה הייתה קשה אבל היו לי אתו תנאים מעולים. הסתובבנו ביחד בכל הארץ, הוא היה מכניס אותי להרבה מקומות, הכרתי ככה המון אנשים, כל מי שהיה רוצה לדבר עם השר היה פונה אלי. הייתי מקבל ככה מלא הזמנות להצגות, בתי קולנוע, קונצרטים, הכל למקומות הכי טובים! פעם אחת הלכתי לשם עם חבר, דיברנו קצת בינינו וכולם צעקו לנו שששש שששש, מאז לא הלכתי לשם יותר, הבנתי שאין לי מה לעשות שם."

ב-40 השנים האחרונות יהודה פעיל מאוד בתרבות של הקיבוץ, והרים אירועים גדולים לקיבוץ ואף לכל אזור שער הנגב. אחד מהאירועים שהוא הכי מתגאה בהם הוא ה"רפסודיה" שהפיק ביומולדת 25 לנחל עוז. אירוע אליו הגיעו כמעט כל חברי הקיבוץ ובמהלכו שהו כסופ"ש שלם בחופי הכינרת, בנו רפסודות והפליגו בהם.

"בגיל 30 התחלתי עם התרבות. האירוע הראשון שעשינו היה בימולדת 25 לנחל עוז, הורדנו את כל הקיבוץ לרפסודיה בכנרת. חודשיים התכוננו, הזמנו 12 משאיות מפוצצות בציוד שיצאו מהקיבוץ ועד 5 אוטובוסים מלאים, וירדנו 200 אנשים לכנרת, כולל ילדים, תינוקות, ממש כולם. הגענו לשם ביום חמישי אחרי הצהריים, בשישי בנינו את הרפסודות ובשבת יצאנו להפלגה. אחרי הצהריים כבר כולם חזרו לקיבוץ ונשארנו 10 אנשים לקפל את הכל."

איזה עוד אירועים עשית בקיבוץ? " קמפינג בחוף זיו בים התיכון, בחגים היינו משקיעים כל הזמן. גם בחג המשק היינו מרימים הפקות ענקיות. הייתה עבודה קשה, אבל אף פעם זה לא היה רק אני לבד, תמיד היו לי עוזרים."

הבנתי שגם לנעורים הייתם משקיעים: "היינו משקיעים המון, כל שנה היינו מורידים אותם לסיני. הייתה גם פעם אחת שעלינו להר סנטה קתרינה. הגענו למעלה בשעה 2 בבוקר כי רצינו לראות את הזריחה, אבל איך שהגענו נרדמנו כולם עד השעה 10."

ותקציב? (צוחק) "תמיד היינו משתמשים ביותר תקציב ממה שצריך. כשהיו כועסים עלי הייתי אומר להם שלא ידאגו כי שנה הבאה אני אאזן את זה. אף פעם לא באמת איזנתי את זה. אני הבנתי שבקיבוץ כל עוד אתה עושה משהו לא יגידו לך כלום".

"בגיל 67 הוציאו אותי לפנסיה, אבל לא רציתי לצאת, התעקשתי איתם והסכימו לי להישאר. אז עד היום אני בתרבות, אבל היום הרבה מהעבודה היא במחשב. אני לא מבין במחשבים, אז הדר עושה את כל העבודה המנהלית, ואני עושה את העבודה השחורה, אחראי על ציוד, מרים דברים. כמובן שלא לבד, היום כשעושים משהו כולם עוזרים לי להקים את זה. חוץ מהתרבות אני גם עובד בחינוך, עושה להם את כל הטיולים. יש לי הרבה ציוד של טיולים, ובעיקר מיטה ניידת כי אני לא יכול לישון על הרצפה."

העשייה שלך לעולם לא נגמרת: "אני קם כל יום בבוקר ותמיד יש לי מה לעשות. אני רוצה לעבוד עד גיל 80, לקנות קרוון ולטייל בארץ."

הזוית האישית

מתן: יהודה הוא אדם שחי ונושם את הקיבוץ כבר 60 שנה, ולמרות המשברים שעבר והמצב הביטחוני הרעוע בשנים האחרונות הוא לעולם לא חשב לעזוב. בתור סטודנט שהגיע לקיבוץ רק השנה, לשמוע את יהודה מדבר על הקיבוץ היה מרתק ומעורר השראה והתפעלות. הדרך שבה יהודה מספר את הסיפור היא מאוד מצחיקה ומלאה באופי שלו, והוא תמיד סיפק זווית מצחיקה ואישית לסיפורים נוסטלגיים. והדבר הכי מרשים – יהודה עדיין פעיל מאוד בקיבוץ וממשיך לייצר זיכרונות.