מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה לוין

רקע – משפחתי

יש לי שלושה אחים ואחיות, שתי אחיות ואח אחד. אני השלישי מבינהם. לאחי הגדול קוראים אמנון, אח"כ אחותי מתיה (על שם דוד שלי שנהרג בתאונת מטוס) ואחותי הצעירה יעל.

לאמי קראו גניה היא עלתה לישראל בשנת 1930 מוילנה שבליטא, כשהייתה בת 17. היא עלתה כנערה לבד מתוך מניעים ציוניים. היא הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר". אימא שלי, מכיוון שהגיעה ממשפחה אמידה הלכה ללמוד בבית הספר החקלאי נהלל שנחשב טוב. שם היא למדה חקלאות כגון טיפול ברפתות, על מנת שהידע ישמש אותה אחר כך בחיים הקיבוציים בארץ ישראל.

בשנת 1937 היא הלכה עם קבוצת צעירים וחבריה מהשומר הצעיר להקים את קיבוץ "מסילות" בשיטת חומה ומגדל. שיטה שמקימים בלילה אחד מגדל שמירה וכמה צריפים ואז בבוקר הבריטים והערבים כבר רואים מעין "יישוב" ויותר קשה להם להרוס אותו.

באותו זמן אבא שלי מוניה למד הנדסה בטכניון וכחלק מבלויי סטודנטים היה יוצא עם חבריו לרקוד בנהלל שם הוא הכיר את אימא שלי שהייתה יפה עם עיניים כחולות בגובה 1.50, היא הייתה יפה ורקדה יפה מאוד.  כשאבי התאהב באמי הוא הלך אחריה ואחרי הערכים הציוניים שלה לקיבוץ מסילות והם הקימו שם את משפחתם וחיו כל חייהם בקיבוץ מסילות.

בזמן שהורי חיו בארץ ישראל התחוללה מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראית וכל משפחתם שהשאירו מאחור הייתה במלחמה. ההורים של אמי נרצחו בשואה והאחים שלה ברחו לרוסיה, אפילו לחמו כחלק מהצבא האדום וכך ניצלו.

הנכדים עם סבא יהודה על הטרקטור

 מהאלבום המשפחתי שלנו

המשפחה של אבי היו בארץ ישראל, כי כולם עלו לישראל לפני המלחמה בעליות הרביעית והחמישית.

אני גדלתי בקיבוץ מסילות שזה קיבוץ ששייך לשומר הצעיר. בזמנו הילדים בקיבוץ היו בלינה משותפת שזה אומר שמגיל אפס גדלנו מחוץ לבית – גרנו בבית ילדים עם מטפלות והיינו רואים את ההורים שלנו כל יום אחר הצהרים בין השעות: 16:00-20:00. אני אהבתי את הקיבוץ ואת החברים וענפי המשק, אהבתי לטייל בקיבוץ, אהבתי לאסוף פטריות, לרכב על סוסים לבקר את הפרות ולבלות בחוץ.

אהבתי להצטרף עם אבי בשעות הערב לדיג בנחל האסי, הדגים שהכי אהבתי לאכול היו שפמנונים – הם היו דגים גדולים, כל דג קרוב לשלושה קילו. אהבתי לגדל בעלי חיים והייתי האחראי על הכלב של הקבוצה שלנו שקראו לו יוקטן (מהמילה קטן). מגיל שלוש אני עם משקפיים עם ראייה מאוד לא טובה, ואני זוכר שבערב לא הייתי רואה כמעט כלום והייתי מחזיק את היד לאבי כדי לא ליפול.

נישואים, קריירה והקמת משפחה

את חנה אשתי הכרתי כבר בכיתה ז' ב"מוסד החינוכי גלבוע". סביב כיתה י' התחלנו להחליף מבטים ובערך בכתה יב' זה היה רשמי והיינו זוג. למעט חודשים ספורים בצבא, לא נפרדנו עד היום ואנו נשואים כבר 53 שנה באושר. בתחילה הקמנו את המשפחה בקיבוץ בו נולדתי וגדלתי "בקיבוץ מסילות", שם נולדו לנו שני ילדינו הגדולים אהד ועתרת. כשהילדים היו קטנים החלטנו להיות אמיצים ולעזוב את הקיבוץ.

באותם ימים, לעזוב את הקיבוץ היה קשה גם מבחינה ערכית וגם מבחינה כלכלית. בשל הקושי נדדנו בין מקומות רבים (כגון- כפר יהושוע, קפריסין) עד שהחלטנו להתיישב ברמת הגולן במושב גבעת יואב. במושב הקמתי רפת לתפארת שפועלת ומצטיינת עד היום. במקביל לרפת שהקמת עבדתי כמרכז משק במושב.

בגבעת יואב נולדו לנו שתי בנות נוספות: מענית וטליה (אימא של אלונה).

בשנת 1991 החלטנו לעזוב את החיים החקלאיים ועברנו לגור בקריית טבעון. כבר היינו הורים לארבעה ילדים והמעבר והשינוי היו לא קלים. הילדים הסתגלו די מהר ואני עבדתי שנים רבות במפעל תערובות כאיש מכירות לחקלאי האזור.

בטבעון נולד לנו הבן החמישי, בן הזקונים, יובל.

ערך העבודה היה ערך מהותי ומרכזי עליו חונכתי וחשוב לי עד היום. גם כיום בעודי נושק לגיל 76 אני עדיין עובד במשרה חלקית כאיש מכירות במכון תערובות ובמקביל מנהל מרחוק את הרפת ואת העובדים שלי ברפת.

לפני שמונה שנים החלטנו לעשות שינוי נוסף ועברנו לראשונה בחיינו לעיר הגדולה (הוד השרון) ולבית משותף על מנת להיות קרובים לשלושת בנותינו הגרות באזור השרון. יש לנו חמישה ילדים ושניים עשר נכדים שאנו אוהבים מאוד וגאים מאוד בכולם.

סבא יהודה בילדותו

קישור לסרטון הראיון ביוטיוב

הזוית האישית

סבא יהודה: מאוד נהניתי מהשתתפותי בתוכנית הקשר הרב דורי, היה לי כייף לשוחח ולספר לאלונה את סיפוריי. אלונה הייתה קשובה מאוד והרגשתי שהיא מאוד התעניינה בסיפורים. הייתי שמח אפילו להמשיך ולספר עוד סיפורים גם לנכדים האחרים ואולי ה' יפתח פתח להמשך שכולנו נמצא את הזמן לכך. אני מצפה מאוד לסיור המשותף שלנו  במוזיאון אנו ומודה על ההזדמנות.

הנכדה אלונה: היה לי מעניין מאוד, אהבתי לשמוע את הסיפורים של סבא. הוא מספר סיפורים בצורה מעניינת ודרמטית. הייתי מופתעת לשמוע ולגלות עד כמה המציאות שבה סבא גדל שונה מכיום וכמה מהר הדברים השתנו. היה כייף גם לחפש תמונות ולהיזכר ברגעים שמחים שלנו יחד.