מאגר סיפורי מורשת

ילדות בלוב

נולדתי ב-20 ביולי שנת 1952 בבית היולדות הראשון בחדרה להורים שהיו באותה העת בשלבי קליטה ראשונים בארץ. הורי עלו לארץ מלוב עם ארבעת ילדיהם, בן בכור ושלוש בנות ואני החמישית, הצברית היחידה במשפחה.

בשנות ילדותי הראשונות אורח החיים בבית, התרבות, המנהגים, האוכל והשפה נוהלו על פי עולם הערכים שהורי גדלו עליו בלוב. עם השנים אט, אט, חלחלה השפעה של התרבות הישראלית והבית השתנה בהתאם למציאות. הורי הרבו לספר על החיים שהם עזבו מאחור בלוב וניכר  שהיה להם קשה להסתגל לחיים בארץ. רוב סיפורי הילדות שסופרו לי מהורי, נסבו סביב החיים הקהילתיים ברובע היהודי בלוב, בתי ספר, היחסים עם השכנים ומקורות הפרנסה, מה היו היחסים עם השכנים הערבים ומה יחס השלטון המרכזי אל היהודים.

אימא שלי הייתה מספרת שכול הקהילה היהודית ללא יוצא מן הכלל ניהלה אורח חיים דתי ושמרה מצוות. ולכן, היה שמור מקום כבוד לרבנים ולמנהיגים הרוחניים שניהלו את החיים הקהילתיים. הדת הבדילה אותם מהסביבה, אם כי הם לא היו קיצוניים. הייתה חשיבות רבה למסורת ולמנהגים, יחד עם פתיחות לקבל רעיונות של מודרניזציה תרבות וציונות.

עלייה לארץ

באפריל 1943 נכבשה לוב בידי הבריטים, הם מינו וועדה לשיקום הקהילה היהודית. ב-1945 בעקבות תעמולת המופתי חאג' אמין אל חוסייני, פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נרצחו. מה שגרם לשבר ביחסים עם הערבים ואבדן האמון באנגלים. הוקם ארגון הגנה מפואר שהוכיח את עצמו בהגנה על היהודים בפרעות שהיו נגד היהודים ב-1948. במקביל, החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. בתחילה עלייה בלתי לגאלית ואחר כך, נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית מ-1949 עד 1952 עלו רוב יהודי לוב לארץ.

מיד עם עלייתם של הורי לארץ הם הגיעו למחנה עולים בפרדס חנה בתחילה שוכנו באוהל. אימא שלי סיפרה שהחורף הראשון שלהם בארץ היה חורף קשה מאוד כאשר לעיתים מעצמת הרוחות היה עף האוהל ועיקר דאגתה היה לי בהיותי תינוקת בת מספר חודשים. עם הזמן הוטב מצבם כאשר העבירו אותם לצריפים ואחר כך למבנים שנעזבו על ידי הצבא הבריטי. מחנות העולים היו מחנות צבא של הצבא הבריטי. אנשי ההגנה הצליחו לשכנע את הבריטים למסור להם את המחנות לצורך קליטת העולים. במחנה לא הייתה תאורה בבית ובלילה הדליקו עששיות ולבישול השתמשו בפתיליות.

הייתה תלות כלכלית מוחלטת של העולים המוסדות המיישבים. הסוכנות היהודית דאגה לכול מחסורם של העולים. הדיור ניתן בחינם וכן שירותי רפואה. במחנה הייתה מרפאה גדולה והיה גם מטבח גדול, העולים קיבלו מזון ללא תשלום. אני זוכרת כילדה קטנה, הייתי מתלווה לאחיות הגדולות שלי לחדר האוכל המרכזי והיינו מקבלות ארוחת צהריים עבור המשפחה. במחנה העולים שלנו היה מבנה שיועד לתרבות ושם היו מורים שלימדו את הילדים בשעות היום ובשעות הערב המבוגרים למדו את השפה העברית. אני זוכרת שהיה בית קולנוע שבחלקו גרו משפחות ובאולם הקרינו סרטים, כמו: השמן והרזה, צ'רלי צ'פלין ודני קיי.

התיישבות במעברה בסמוך ליישובים וקיבוצים קיימים, אפשר התפתחות של עבודות יזומות במטרה להפחית את התלות במדינה. אבא שלי השתלב מיד בעבודה בקיבוץ גן שמואל, בגידול דגים, מה שהבטיח את הביטחון הכלכלי שלנו. אולם, על פי רוב תושבי המחנה היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית, הדבר נבע מקשיי שפה, מאבטלה ומתחושת עליונות של הוותיקים כלפי העולים. בתוך המעברה רוב העולים היו יוצאי אסיה וצפון אפריקה, כך שמבחינה זו היה דמיון תרבותי, כול אחד דיבר בשפתו, תוניסאית, עירקית, מרוקאית, טריפוליטאית ואנשים הבינו אחד את השני ועזרו אחד לשני. אולם, תנאי החיים הקשים גבו מחיר יקר בכך שהייתה התמרמרות בקרב אנשי עדות המזרח כלפי הממסד מאחר שלעתם הייתה מדיניות מפלה לטובת יוצאי ארצות אירופה.

בסביבות שנת 1958 העתיד נראה מבטיח, עם המעבר של המשפחה שלנו לבית הקבע. קיבלנו בית בשכונת פועלים "בית אליעזר" שכונה עם אופי כפרי, שהייתה מוקפת פרדסים ושטחים חקלאיים רבים, שכונה של העיר חדרה. הבתים, בתי קרקע לא גדולים במיוחד, אך השטח הצמוד לבית היה רחב ידיים. הקרקע ניתנה לעולים כמעט ללא הגבלה במטרה שכול משפחה תגדיל את ההכנסה שלה ותוכל ליצור משק עזר קטן לעיבוד חקלאי ותגדל עופות או בעלי חיים אחרים לצריכה אישית.

זו הייתה תקופה יפה בה נראה שהחיים התחילו להיות קלים יותר. אימא הייתה עקרת בית ואחראית על גידול הילדים וחינוכם. אבא שלי, היה יוצא לעבודה ובשעות אחר הצהריים כשהיה חוזר מהעבודה היה עובד את האדמה. אבא שלי עיבד את האדמה באהבה רבה ובלהט גדול, כך, שהוא הצליח להוציא מהאדמה כמעט כול מה שמשפחה צריכה. הייתה לנו חלקה לירקות גינה בהתאם לעונות השנה. היו גם עצי פרי וכמובן גינת נוי. אנחנו הילדים נרתמנו לעזור בכול הקשור לבית ולמשק.

זו הייתה תקופה בה רוב המידע שהיו מקבלים היה באמצעות הרדיו. הקשר בין האנשים היה אינטנסיבי. החיים הקהילתיים סבבו סביב בית הכנסת. אבא שלי היה איש דתי שומר מצוות והיה מרבה ללכת לבית הכנסת. עיקר הקשר החברתי שלו היה סביב האנשים שהתפללו אתו. כילדה קטנה, הייתי תמיד מתלווה לאבא שלי לבית הכנסת, שם הייתי פוגשת חברים איתם הייתי משחקת בחצר בית הכנסת. כשהגיע ערב שבת, הייתה התרגשות רבה סביב ההכנות לשבת. בערב שבת כול המשפחה ישבה סביב השולחן, אבא היה מקדש ולאחר מכן, היה פוצח בזמירות שבת ואנחנו ליווינו אותו.

נספח: תולדות יהודי לוב

קהילות יהודיות בלוב הינן עתיקות יומין, יש חוקרים הסבורים שתחילתן בימי המלך שלמה והם הגיעו ללוב עם הפיניקים. עיקר העיסוק שלהם, היה מסחר ימי. חוקרים אחרים מייחסים את הגעתם של היהודים עם גלות עשרת השבטים. לאורך ההיסטוריה, ידעה הקהילה עליות ומורדות בהתאם לאופי הכובשים הרבים ששלטו בלוב. עיר הבירה טריפולי, הוקמה על ידי הפיניקים במאה השביעית לפני הספירה. אחריהם כבשו את העיר היוונים, הרומאים, הביזנטיים והערבים. במאה השש עשרה הגיעו הספרדים אשר בתקופתם, החלה פריחה תרבותית ורוחנית במיוחד עם הגעתם של מגורשי ספרד. בין הבאים בלט רבי שמעון לביא שהיה מקובל ורופא שהביא להתעוררות דתית בקרב הקהילה והוא בנה מוסדות יהודיים ובתקופתו התפתחה מערכת חינוך והחלה הכמיהה לציון. לאחרונה, פורסמו רשימות של שמות משפחה שגורשו מספרד בין היתר נכלל שם המשפחה שלי מילדות, משפחת חלפון, ייתכן שאבות אבותיי הגיעו ללוב מספרד.

בשנת 1911 כבשה איטליה את לוב מידי העות'מאניים, בתחילה, היו יחסים טובים בין השלטון האיטלקי לבין המיעוט היהודי. החל עידן של פריחה תרבותית והתבססות המוסדות הקהילתיים וכן, נוסדה תנועה ציונית. הוקמו תנועות נוער ציוניים ומוסדות חינוך עבריים והחלה תחיית השפה העברית.  היהודים נהנו בתקופה זו מפריחה כלכלית שהביאו עימם האיטלקים בהשקעותיהם הרבות בכלכלת לוב ובתשתיותיה. יהודי לוב תפשו עמדות מפתח במסחר בבנקאות ובתעשייה. כמו כן, הייתה תנופה גדולה בחינוך, עם פתיחת בתי ספר איטלקיים ממשלתיים בכול רחבי לוב, שרבים מתלמידיהם היו בני ובנות יהודי לוב, מה שפתח בפניהם אפשרות השתלבות במנהל ובכלכלה.

עם עליית השלטון הפאשיסטי בשנת 1922, הם העמידו את העיקרון "טובת המדינה" כערך עליון. עיקרון זה הטביע את חותמו על מערכת היחסים בין השלטונות האיטלקיים לבין היהודים. בין היתר נכתבו תקנות אשר כללו חובת נוכחות ופתיחת חנויות בשבת. האיטלקים ראו בזה אמצעי לקידום היהודים לעבר המודרנה ושילובם בהוויה האיטלקית ואילו היהודים ראו בזה מדיניות אנטישמית. עמדתם של היהודים הוכחה כנכונה, עם התקרבותה של איטליה הפאשיסטית בראשותו של מוסוליני לגרמניה הנאצית והיטלר, המדיניות האיטלקית קיבלה גוון אנטי יהודי ואנטישמי.

הקמת הציר ברלין – רומא בשנת 1936 לא בישר טובות לנתינים היהודים. אמנם מוסוליני, אשר עדיין עמד בפני העיקרון, המדינה וטובת אזרחיה מהווים ערך עליון וחובת השלטון להגן על אזרחיו, עמד בלחצים של היטלר לאמץ את "תורת הגזע" כאשר הצהיר ש"יהודי טריפולי יכולים להיות שקטים – הממשלה הפאשיסטית תכבד תמיד את "מסורותיהם". הצהרה זו התקבלה בתקווה בקרב יהודי לוב, אולם לדאבון הלב, היא לא עמדה במבחן המציאות. העיתונות, משרדי ממשלה ואנשי תרבות איטלקיים החלו להפיץ תעמולה אנטישמית לשכבות העממיות של החברה האיטלקית. התעמולה חלחלה במהירות ופרצה במלוא חומרתה הן ברחוב האיטלקי והן ברחוב הערבי. יהודים איבדו את ביטחונם העצמי ופחדו לנוע ברחובות וחששו לגורלם. גם למאורעות הארץ הייתה השפעה על היחסים בין יהודים לערבים בלוב, אלה הגבירו את התקריות האלימות והמתח בין העדות.

במשך כמעט שלוש שנים הצליח מוסוליני להדוף את לחציו של היטלר לאמץ את "תורת הגזע". אולם בסופו של דבר, נאלץ מוסוליני להיכנע ובמחצית 1938 הוחלט באיטליה על החלת חוקי הגזע כלפי היהודים. ב- 10 ביוני 1940, הצטרפה איטליה למלחמה ולוב הפכה לאחת מזירות הקרבות, שבה היהודים נפגעו קשות. אזורים רבים מטריפוליטניה היו נתונים להפצצות בריטיות וצרפתיות, אשר גרמו לנזקים חמורים ולאבדות רבות בנפש, בעיקר ברובע היהודי, בהיותו ממוקם בין שני מוקדים אסטרטגיים: תחנת הכוח החשמלית מזה והנמל מזה. ככול שמצבה של איטליה הורע במלחמה, כך הורע מצבם של היהודים.

ב-1941 ניתנה ההוראה לגרש מלוב את כול הנתינים הזרים השייכים לארצות עימות. כך, גורשו לתוניס כ- 1600 יהודים בעלי נתינות תוניסאית, אלג'יראית ומרוקאית. בנוסף, כ-470 יהודים בעלי נתינות בריטית גורשו למחנות סגורים באיטליה. כ-370 מתוכם הגיעו למחנה הריכוז ברגן בלזן.

חוקי הגזע נאכפו יותר ויותר. בפברואר 1942 הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית של לוב". זה בא לביטוי בפינוי יהודי קירנייקה למחנה ריכוז בג'אדו. ב-1942 פרסם מושל לוב צו, שחייב גיוס יהודים בגילאי שמונה עשרה עד ארבעים וחמש, לשירות אזרחי למען המאמץ  המלחמתי. גויסו כשלושת אלפים יהודים אשר רוכזו בעבודות כפייה בפאתי המדבר במחנה סידי – עזיז. המשימה העיקרית שיועדה לעובדי הכפייה היהודים הייתה סלילת כבישים בגבול לוב-מצריים. 350 יהודים נשלחו למחנה בוקבוק, ביניהם היה אבי.

באפריל 1943 נכבשה לוב בידי הבריטים, הם מינו וועדה לשיקום הקהילה היהודית. ב-1945 בעקבות תעמולת המופתי חאג' אמין אל חוסייני, פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נרצחו. מה שגרם לשבר ביחסים עם הערבים ואבדן האמון באנגלים. הוקם ארגון הגנה מפואר שהוכיח את עצמו בהגנה על היהודים בפרעות שהיו נגד היהודים ב-1948. במקביל, החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. בתחילה עלייה בלתי לגאלית ואחר כך, נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית מ-1949 עד 1952 עלו רוב יהודי לוב לארץ.

הזוית האישית

יחד עם פתיחות לקבל רעיונות של מודרניזציה תרבות וציונות. כשהתחלתי לכתוב את עבודתי זו, כתבתי את סיפור הילדות שלי ועצרתי. משהו בתוכי כיוון אותי לעבר. הרגשתי שעבודה זו לא יכולה להתחיל ממני והלאה, אלא מהדורות הקודמים, מהשורשים. שאם לא כן, יש לזה השלכות לדורות הבאים, הדור הבא לא ידע את הרקע ההיסטורי של הדורות הקודמים לו. וכך, מצאתי את עצמי נוברת במקורות ומחפשת תשובות לשאלות שעניינו אותי. חיפשתי תיעוד היסטורי כתוב לסיפורים שאני שמעתי בעל פה מהורי. כך מצאתי את דרכי לביקור במרכז מורשת יהדות לוב באור יהודה ביחד עם נכדותיי הדר והודיה.