מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי ואני סבתא של אריאל יורמן. אנו משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומעלות יחד סיפור מחיי אל מאגר המורשת.

הוריי נתנו לי את השם נילי המורכב מראשי התיבות של המילים "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט'ו). שם זה ניתן לי על שם מחתרת ניל"י שפעלה בארץ בסוף תקופת השלטון העות'מאני (הטורקי) בשנים 1915-1917. מחתרת זו שמה לה מטרה לגרש את השלטון העות'מאני ולקדם את רעיון הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

נולדתי לאחר הקמת המדינה בשנת 1950 במושבה יבנאל שבגליל התחתון, מהמושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה. גדלתי ביבנאל במשך 22 שנים, שנים אלו עיצבו אותי ואת השקפת עולמי. בשנים שלאחר מכן למדתי, נישאתי, הקמתי משפחה בירושלים ועסקתי בהוראה. אך עבורי ועבור משפחתי – הבית והשורשים נשארו שם.

ראשוני המתיישבים החלוצים שנאחזו באדמת יבנאל (1901) היו קומץ אידיאליסטים יוצאי רומניה, בולגריה ורוסיה שהגיעו ממטולה והיו נחושים בדעתם ליישב את הגליל. חייהם היו קשים: קשיי פרנסה רבים, התנכלויות מצד הבדואים, פגעי טבע ומחלות קשות. אך האמונה בצדקת דרכם נטעה בהם כוח למאבק עקשני ולאחיזה בלתי מתפשרת במקום. יבנאל רשמה פרקים של כבוד בתולדות הביטחון וההגנה של מדינת ישראל ואנשיה היו ידועים כלוחמים נועזים שהשתתפו בכל מערכות ישראל לפני הקמת המדינה ובמשך כל שנותיה.

תמה מלחמת העצמאות, החלום התגשם!

השנים הראשונות של המדינה היו של תקוות גדולות ומציאות של קשיים כלכליים, קליטת עלייה המונית ומתח בטחוני. רבבות עולים הגיעו לארץ בדרכים שונות וממדינות שונות. ניצולי שואה מאירופה, יהודים מתימן ופליטים יהודים ממדינות ערב. גם יבנאל, שמנתה כ-600 תושבים, קלטה כ-4000 עולים. הם שוכנו תחילה בשתי מעברות: יבנאל ובית גן. הבעיות שנתקלו בהם העולים והוותיקים היו רבות: עלייה וקליטה, מיזוג גלויות ואף בעיות בטחוניות. אך אלו גם נאחזו באדמת הבקעה, "הוציא לחם מן הארץ". למרות היותם בני גלויות שונות, דוברי שפות שונות ואורחות חיים שונים – רוח אחת קבצה אותם, להיאחז באדמה, להתמודד עם הקשיים ולהצליח.

המפגש שלי עם בני העלייה הזו הייתה בבית הספר. בכיתות למדנו להכיר זה את זה, יצרנו חברויות המבוססות על חוויות של ילדים ולא הרגשנו את ההבדלים אלו מאלו. עם השנים, בראייה לאחור, אני מרגישה שחברות זו עיצבה אותי ולימדה אותי להעריך את האדם כאדם, להעריך את המגוון התרבותי העשיר ולראות בו נכס אישי רב גוני.

כל החיים התרבותיים חברתיים שלנו התנהלו סביב בית הספר, מבנה עשוי מאבן ובזלת. במרכז בית הספר הייתה חצר גדולה, בה התקיימה בכל יום שישי התכנסות להעלאת תרומה לקרן הקיימת ושרנו שירי מולדת. ליד המבנה הראשי היה צריף ארוך בו היו חדר המורים וחדר המנהל, לידו עמד עץ גדול תות גדול ממדים. לא היינו נכנסים לחדר המורים וחדר המנהל, אלא אם נקראנו לשם. הערכנו את המורים שלנו שהיו עבורנו מקור לידע ולתחושת אמון אמון וביטחון. כאשר תלמיד עבר על חוקי בית הספר הוא נשלח לאחר בירור לעמוד ליד עץ התות בהפסקות וכך למד משמעת מהי.

בראייה לאחור, אני מאמינה שהבסיס האיתן והמאושר שחוויתי בשנות ילדותי, הערכים, האמונה באדם, הטעמים והזיכרונות, הם שעיצבו את מי שאני היום. הם שנטעו בי את כל מה שהענקתי למשפחתי ולמאות רבות של תלמידי לאורך השנים.

הזוית האישית

סבתא נילי: היה לי נעים להיפגש עם אריאל נכדתי ולשתף אותה בסיפורים משנות ילדותי לערכים שגדלתי עליהם ולחשיבות של שרשרת הדורות לקיומה של המשפחה, לקיומו של העם.

אריאל הנכדה המתעדת: היה לי נעים ומעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי על הימים בהם היא הייתה ילדה, למדתי הרבה על סבתא וגם על התקופה של פעם. נפגשתי יותר עם סבתא וגם שיפרתי איתה קשר, מאוד נהניתי במהלך התכנית של הקשר הרב דורי.