מאגר סיפורי מורשת

שמי חגי דשקוטאהי, אני משתף את סיפורה של סבתא שלי, יבגניה מינסיאן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה שנינו משתתפים.

סבתא מספרת: "שמי יבגניה שולמית מינסיאן, נולדתי בשנת 1939 בערב יום כיפור ב- 21 בספטמבר בבאקו שבאזרבייג'ן. לאמי קראו מרים ולאבי חגי, שניהם באו מקווקז מהעיר שמאחי.

ילדותי, תקופת בית הספר וחיי משפחה

לא היו לנו משחקים, רק כמה בובות מסמרטוטים. אהבנו לצייר, לנסוע ברכבת החשמלית ובאוטובוסים. היו לי הרבה חברים בגלל שבזמנו גרנו בבניינים צפופים עם חצר אחת גדולה, ואפילו היום אני שומרת על קשר עם חברותיי, חלקם אפילו גרים בישראל. היו לי שש אחיות ואח אחד.

התחלתי ללכת לבית הספר בשנת 1947, למדתי בהצטיינות, ואז התקבלתי להיות ראשת החלוצים. כשסיימתי כיתה ח' הצטרפתי לצופים. בבית הספר שלי היו קורסי צנחנות שהשתתפתי בהם עם חברות שלי, ואז התעניינתי בבלט, אבל אימא וסבתא שלי היו דתיות וחשבו שהבגדים לא היו צנועים אז יצאתי משם.

כשהתקבלתי לאוניברסיטה הכרתי את רוברט מינסיאן בקורס השני באוניברסיטה. התחתנו ונולד לנו ילד. בעלי עזר לי לטפל בבני הבכור ואני המשכתי ללמוד לימודי ערב באוניברסיטה.

סבא וסבתא ביום חתונתם 

מקצוע ועיסוק, המשך חיי משפחה

כשנולד לי הבן הבכור, ארתור, בשנת 1965, הייתי איתו בבית כל הזמן, ואז נולדו לי עוד שני ילדים: ארנולד בשנת 1967 ונינה (אימא של חגי) בשנת 1974. אני ובעלי – שנינו הלכנו לעבוד בבקרים וללמוד בערב במשך בערך 13-15 שנים. הוא היה מהנדס ראשי בתקשורת ואני מהנדסת במחלקת הטכנית ומשם גדלתי למשרד הכלכלה. בשנת 1972 הזמינו את בעלי לעבודה בלנינגרד ועברנו לשם, בעלי עבד והילדים למדו בבית הספר. כמה שנים אחרי כן חזרנו לבאקו, בשנות ה90 בעלי חלה ולכן חזרנו ללנינגראד. בשנת 1994 בתי נסעה לישראל ושנה אחרי כן גם שאר המשפחה עלתה.

פנסיה ותקופת הקורונה

עליתי למדינת ישראל עוד כשהייתי בפנסיה, הייתי בת 55 וברוסיה פנסיה מתחילה בגיל הזה. כשהייתי באולפן כדי ללמוד עברית סיימתי את שלב א' אבל לא סיימתי את שלב ב', בגלל שאימא שלי חלתה ונפטרה. בישראל העבודה שעשיתי הייתה בירושלים, זו הייתה עבודה קהילתית בהתנדבות. נכון להיום הקמתי עמותה כדי לעזור לעולים חדשים מרוסיה להתאקלם למדינה המיועדת גם לאזרחים ותיקים שאינם דוברים עברית, שם העמותה: התנדבות למען קהילת עולי רוסיה.

היה לי קשה בתקופת הקורונה, לא בגלל המחלה, לא בגלל החדשות הרעות, אלא בגלל הבידוד. אני אדם שקשה לו בלי תקשורת, לא יכולתי לשבת בבית בלי לדבר לאנשים ובלי מעשה.

סיפור לחיים

כשהייתי קטנה, כאמור היו לי שש אחיות, וכשנולד לנו אח, אנחנו השקענו בו הכל. הוא היה הדבר החשוב ביותר לנו, אימצנו את הנתינה הזו מההורים שלנו: הם לימדו אותנו לערכים חשובים בחיים ואנחנו למדנו מהם, מוסר ההשכל הוא – תלמד מההורים שלך ומהערכים שהם נותנים לך, ואל תוותר אף פעם על חלומותך, תאמין בעצמך, אל תפחד – ואז בטוח תצליח."

משפטים שלמדתי מסבתא:

• "תנהג בשקט ותגיע רחוק יותר": עדיף לעבוד לאט וטוב מאשר למהר ולעשות טעויות.
• אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום": אל תדחה דברים שאפשר כבר לעשות.
• "בוקר יותר חכם מלילה": לפני שעושים החלטה פזיזה כדאי לקחת פסק זמן או אפילו לישון על זה לילה ואז לקבל החלטה נכונה עם הבנה מלאה.
• "עשה את עבודתך ואז תטייל": רק אחרי שסיימתי עבודה מסויימת אני יכול לנוח.

הזוית האישית

חגי הנכד המתעד: היה לי ממש כיף ומעניין, למדתי הרבה על החיים של סבתא שלי.

סבתא יבגניה: היה לי ממש נעים שיכלתי לעבוד עם הנכד שלי ולהיזכר בעבר שלי.