מאגר סיפורי מורשת

תעלומה שנותרה בעינה

שמי מנחם בר און, בגיל שלוש עליתי עם הוריי ז"ל ואחותי ציונה, מתימן לארץ ישראל- בשנת 194. בחודשים הראשונים הסוכנות שיכנה את משפחתי במעברת פרדסיה ואחר כך בעין שמר.

מה שאני זוכר מאותה תקופה את הצפיפות הנוראה, את הצריפים מפח ואת חלוקת המזון היום יומית. לאחר כמה חודשים הציעה הסוכנות למשפחתי לעבור לגור ביוקנעם.

קרובים שעלו לארץ לפני קום המדינה הציעו לנו לגור בכפר סבא, ואכן עברנו לגור בכפר סבא, בה אנו גרים עד היום. גם כאן גרנו בצפיפות בלתי נסבלת: שש נפשות בדירת חדר. סבא שלומה וסבתא שולמית ז"ל, הוריי ניסים וגליה ז"ל, אני ואחותי.

למרות התנאים הקשים המשפחה התרחבה, ונולדו שני בנים: אריה ויאיר. יאיר ז"ל נולד בשנת 1952. בשנת 1954, בהיותו בן שנתיים, אושפז בבית חולים בילינסון. לאחר מספר ימים הודיעו לנו שהוא נפטר. אמנם הייתי רק בן שמונה, אבל אני זוכר שלא הייתה הלוויה ולא ישבו שבעה.

הרבה שנים לאחר מכן מגיע מכתב מצבא הגנה לישראל ובו קיבלה המשפחה צו גיוס לאחי יאיר. עוברות עוד שנים רבות ואחותי מאירה שנולדה אחרי יאיר, בגרה, נישאה לבעלה משה גדליה קאלו ועברה לגור בצפת.

במסגרת עבודתה כמזכירה במוסד לביטוח לאומי הייתה לה גישה למרשם האוכלוסין. היא מצאה בקלות את שמו של יאיר, אחינו האבוד. היא מצאה את מספר תעודת הזהות שלו, את תאריך יום ההולדת שלו ואת כתובתו. פרט משמעותי היה חסר: תאריך הפטירה. כל הפניות לבית החולים ולמשרדי הממשלה לא פתרו את התעלומה, שנשארה עד היום.

פרשת ילדי תימן – פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בין השנים 1948–1954. הפרשה שזיעזעה את המדינה ובכל פעם עולה שוב על סדר יום הציבורי. כשני שלישים מהילדים שנעלמו הם מקהילת יהודי תימן. כמעט בכל המקרים, היו אלה ילדים ותינוקות, שחלו ואושפזו וכשההורים  חזרו לבקרם, נאמר להם שם נפטרו ונקברו.

 יאיר – האח האבוד

הזוית האישית

הנכד איתמר: התהליך שעברתי עם סבא וסבתא היה מעניין ומרתק.  הסיפורים היו מעניינים, שמחתי לשמוע את כל הסיפורים מסבא ולבשל עם סבתא, לשמוע על הדורות הקודמים שלי ובכלל לבלות עם סבא ולהנות מחוכמתו.

סבא מנחם: נהניתי מאוד לבלות עם איתמר מאחר וביום יום לא יוצא לנו לבלות ביחד רק אני והוא. היה לי מאוד חשוב להעביר לו את הסיפור המשפחתי שלנו ממקור ראשון על מנת שיכיר את העבר של המשפחה. בנוסף, אני חושב שחשוב מאוד לתעד ולשמור את הסיפורים שבעוד מספר שנים לא יהיה מי שיספר אותם.