מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה קובי, שם נעוריי הוא שרה מנשה. אני קרויה על שם אחות של אבי ז"ל.

נולדתי בשנת 1962, גדלתי והתחנכתי ביקנעם עלית, עיר הולדתי. הורי עלו ארצה בשנת 1950 מכורדיסטן שבעיראק.  הם הגיעו קודם למעברת יקנעם ולאחר מכן עברו לגור בשיכונים שנבנו בעיר. בבית הספר היסודי למדתי בבית ספר "אורנים" שהיה בקרבת מקום מגוריי. המשכתי ללמוד בחטיבת הביניים, במקיף יקנעם, ובתיכון עברתי ללמוד בכפר גלים וגרתי שם בפנימייה.

בסיום הלימודים בשנת 1980 התגייסתי לצה"ל. את הטירונות עשיתי בבה"ד 12, בבסיס טירונים. לאחר מכן שובצתי לקורס אלחוטניות בחיל הקשר. סיימתי את הקורס בהצלחה, אך לא התחברתי לחיל הקשר, והמחשבה על כך שכל היום אצטרך לדבר במכשיר הקשר, עם אנשים שאני לא רואה, גרמה לי אי נוחות.  ביקשתי העברה. בצבא קיבלו את בקשתי והחליטו להעביר אותי לבסיס חיל האוויר בימית. אלו היו הימים של טרום הפינוי מסיני ומהעיר ימית.  את השירות עשיתי בלשכת מפקד הבסיס. עבדתי יחד עם ראש הלשכה. את לשכת מפקד הבסיס היו פוקדים מדי יום קצינים בכירים מהמטה בקריה, ומהחיל בכלל. כך פגשתי קצינים חשובים, כמו איתן בן אליהו מפקד חיל האוויר. פינוי סיני והעיר ימית בכלל היה לא פשוט בלשון המעטה. לא הייתי שותפה פעילה לפינוי התושבים, אך הרגשתי בכל יום את הקושי של המשפחות שנכפתה עליהם עקירה של חייהם ושל המוכר להם. לאחר הפינוי הועברתי לבסיס במצפה רמון.

באחד הימים בדרך חזרה הביתה, לא הספקתי להגיע לאוטובוס מתל אביב לחיפה. השעה היתה מאוחרת, חושך החל לרדת. מכיוון שרציתי מאוד להגיע הביתה , עצרתי טרמפים, וכך התקדמתי, עד שהגעתי למחלף זיכרון יעקב, ושם חיכיתי לטרמפ שיקח אותי ליקנעם.  לפתע עצר לי רכב צבאי, ובו חייל ועוד קצין שישב מאחור. סמכתי עליהם ונכנסתי לרכב.  לפתע פנה אליי הקצין הנוסע ושאל לשמי, הסתובבתי אליו וראיתי שזה הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, רפאל איתן ז"ל.  עניתי לו בהתרגשות. הוא המשיך בקור רוח ושאל היכן אני משרתת. סיפרתי לו שאני משרתת במצפה רמון, ומכיוון שרציתי לסיים משימה במשרד, התעכבתי וכך נותרתי ללא הסעה וללא אוטובוס.  חשבתי שהוא יגיד דבר חיובי, אך הופתעתי כאשר בשקט ובטון כועס עם ידיים שלובות על החזה הוא אמר לי: "בגלל חיילות כמוך קורים לנו אסונות". זו היתה תקופה בה נחטפו חיילים שעלו לטרמפים. הוא הורה לנהג שלו לקחת אותי הביתה ולא לעצור לי בכניסה ליקנעם.  מאז לא עליתי יותר על טרמפים.  המרחק הגאוגרפי לא היטיב עימי, והרגשתי שאני לא יכולה לשאת זאת. ביקשתי העברה לבסיס הקרוב יותר למקום מגוריי. הועברתי לשרת במרכז, בבסיס שהיה סמוך לשדה התעופה לוד.

לאחר שחרורי מצה"ל למדתי במכללת "קדם נאות אפקה" בחשיפה למסכי מחשב.  במקביל עבדתי במרפאת שיניים במרכז חורב בחיפה, כמנהלת המרפאה. תפקידי כלל ניהול פציינטים, תזכורות, הזמנת חומרים, קביעת תורים. מרבית השיח במרפאה היה על בסיס האנגלית, אהבתי מאוד את עבודתי.

עם השנים פגשתי את יגאל ונישאתי. נולדו לנו חמשיה ילדים. בחרנו להמשיך ולהתגורר בעיר בה נולדנו – יקנעם. כיום אני עובדת כסייעת בכיתת לקויי למידה, מרגישה שליחות בעבודתי ונהנית מכל רגע עם הילדים.

הזווית האישית

אוריה מזל ונצנת: נהננו לשמוע את הסיפור של שרה, הכרנו אישה אמיצה וחזקה.