מאגר סיפורי מורשת

שמי טלילה פרבר ילידת שנת 1948, בתם של לוטי ומאיר שוגר. את ילדותי עברתי במושב אביגדור .

סבתא לוטי נולדה בעיירה בשם אילניצה באזור הקרפטים (רוסיה הלבנה), אחת מתוך שניים עשר אחים  ואחיות. ביתם היה ממוקם בתוך יער אשר זרם בו נהר ובו הייתה אמא של סבתא לוטי מכבסת את הכביסה ורוחצת כלים. היה להם בית מרזח וממנו התפרנסו.

כאשר סבתא לוטי גדלה ומלאו לה שש עשרה היא החליטה שצריך לעזור לפרנסת המשפחה ונסעה לבלגיה לחפש עבודה. בדרך היא הגיעה איכשהוא לאיטליה ובחרה להישאר. שם גם הכירה את בעלה הרמן ולאחר זמן מה הם התחתנו. בהיותם במחנה קראנט באזור העיר ביזייר בגבול צרפת – איטליה נולדה להם בת, אליז.

בשנת 1940 פרצה מלחמת העולם השנייה. הרמן, בעלה של סבתא לוטי, גוייס למלחמה ובמהלכה נהרג בידי הנאצים. סבתא נשארה עם תינוקת קטנה ונאלצה לשמור ולהגן עליה ועל התינוקת. הן ברחו עם נשים נוספות להרי האלפים המושלגים והסתתרו במנזרים. נשים רבות בקבוצה נשברו בשלב זה והחליטו למסור את הילדים למנזר עד יעבור זעם, ולאחר מכן לאספם בחזרה. עם יציאת הנאצים מהעיר, חטפה אמא את אליז מבית היתומים שבמנזר לפני שהנזירות ימסרו אותה לאימוץ. בתום המלחמה אמא ואליז הגיעו לרומא ושם נאספו על ידי חיילי הבריגדה שעזרו להן כלכלית, מתוך כוונה להעלותם בהמשך לישראל.

סבא שוגי, אבי, נולד בהונגריה בעיר סקשפהרבר, הנמצאת ליד אגם בלטון. בימות הקיץ הוא וחבריו שטו בסירות, דגו דגים ובילו על חופיו. בחורף, כשהאגם היה קפוא, ניתן היה לעשות עליו סקי.

עם סיום לימודיו, הצטרף אבי לקבוצת חלוצים והחל בהכנות לעליה לישראל. בתום הכשרה חקלאית אסף אבא את מטלטליו, הכניסם לשתי מזוודות עשויות עץ, ומאמו ביקש לגזור את מכנסיו הארוכים ולהפכם לקצרים, כי בישראל חם. כך הגיע אבא לישראל כחלוץ לפני מלחמת העולם השנייה. כאן התארגן עם עוד מספר חלוצים שהתיישבו בפתח תקווה ועסקו בגידול ירקות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיפשו בישראל צעירים שיהיו מוכנים להתנדב להילחם בגרמנים וכך אבא התנדב לבריגדה (יחידה של מתנדבים ישראלים). הבריגדה הייתה יחידה שעסקה בהובלה ונקראה י.ע.ל (יחידות עבריות להובלה). החיילים בה היו נהגים, גם סבא התחיל את דרכו כנהג, ועם הזמן התקדם לתפקיד פיקודי. במהלך הזמן עברה היחידה למדבר המצרי, השתתפה בקרבות ובניצחון על הגרמנים.

במהלך המלחמה עסקו החיילים הישראלים, בנוסף למטלות הרגילות, גם באיסוף אמצעי לחימה: רכבים נטושים, נשק וכל דבר שיכול היה לסייע במלחמה העתידית על הקמת המדינה. יתרונם הגדול היה יכולת ההתניידות שלהם כחיילים ביחידות רכב. הציוד היקר שנאסף הגיע לארץ ושימש רבות במלחמת העצמאות. במלחמה זו, רחוק מהארץ, נפלו מספר חברים שאותם קברו במידבר בטקס צבאי יהודי.

לאחר המלחמה התגשם החלום ונולד ארגון  י.ע.ל, שהיה לשם המקורי למושב אביגדור. לאחר הניצחון במדבר המצרי השתתף אבא עם הבריגדה בכיבוש סיציליה, איטליה וחלק מאירופה, שם האיצו ההחיילים את פעילותם, עסקו באיסוף יהודים ברחבי אירופה וסייעו להעלותם לישראל.

אבא המשיך במסעותיו להונגריה ומצא את בית הוריו ריק. מהשכנים שמע שמשפחתו נלקחה להשמדה. כמובן שלא נשאר דבר מתכולת הבית. השכנים הזמינו אותו לארוחה וכלי האוכל שבהם הוצע לו לאכול אצל השכנים היו מבית הוריו.

ברומא נפגשו אבא ואמא, התאהבו האחד בשני והחליטו שאמא תעלה עם אליז לישראל. אחרי שאבא יצא לחופשת שחרור ממצרים, נפגש עם אמא בתל אביב, שם התחתנו.

מייסדי ארגון י.ע.ל החליטו לעבור למושבה מנחמיה שבעמק הירדן. לאחר שהוכשרו לקראת הקמת יישוב חקלאי, חרשו את האדמה עם סוסים, גידלו בעיקר ירקות בשיטות שהיו מקובלות אז.

אבא קיבל את תפקיד האקונום של הקבוצה, לימד את הבנות הצעירות בישול וארגון המטבח המשותף ובנוסף היה אחד מאנשי הקשר עם המוסדות המיישבים והשתתף בחיפוש בנות עבור הבנים שנשארו לעבוד במנחמיה. אמא תפקדה כמדריכה לנשים הצעירות שעזבו את בתיהם בגיל צעיר ולא למדו מאמותיהן את מטלות הבית כגון: בישול, טיפול בתינוקות ועוד.

לאמא ואבא נולד תינוק ושמו שלמה שהיה הבכור בקומונה שבמנחמיה. לאחר שנה וחצי נולדתי אני, טלילה.

בקומונה יצאו לחפש מקום ליישוב קבע וכך הגיעו למושב אביגדור. כדי לעבור לשם נסעו במשאית "ברוקווי" וכך ירדו דרומה על ציודם.

בניית הבתים נעשתה על ידי החברים בקבוצה. הם הביאו קבלן שלימד אותם כיצד להפוך לפועלי בניין ובכוחות משותפים החלו לבנות את בתי הכפר. ונחפרו בארות מים לצרכי המושב.

בילדותי, חיי הקהילה באביגדור היו תוססים, נסיעות לחוף הים באשקלון במשאית פתוחה, מסיבות יום העצמאות, פורים וחתונות על הדשא המרכזי. אנחנו הילדים גדלנו באווירה של טבע וחופש, חיי החברה היו תוססים ויצאנו לטיולים של תנועת המושבים עם הנוער העובד והלומד. למדנו בבית הספר מבואות ובתיכון באר טוביה.

לאחר שרותי הצבאי נישאתי לחברי האהוב, יורם, בן כיתתי מהמושב, ונולדה לנו בת בשם שרון.  עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים יורם גויס למלחמה, לחיל השריון, ונהרג על משמרתו והוא בן 25 שנה. שרון הייתה קטנה ולא זכתה לזכור את אביה שכל כך אהב אותה.

אני המשכתי לנהל לבד את המשק החקלאי ובו גידלתי עגלים ותרנגולי הודו. העבודה הייתה קשה אך קיבלתי הרבה עזרה מהחברים במושב.

לימים הכרתי את יגאל ממושב ביצרון, שגם הוא איבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, ולאחר תקופה קצרה נישאנו וניהלנו ביחד את המשק החקלאי.

נולדו לנו שני ילדים: נועה ועודד. הוריו של יגאל כבר היו מבוגרים ולא יכלו יותר לנהל את משקם החקלאי במושב ולכן החלטנו למכור את המשק באביגדור ולעבור לגור במשק של ההורים במושב ביצרון.

לאחר ארבעים שנות נישואין  יגאל נפטר ואני נשארתי עם משפחה אהובה, עוטפת ומחבקת.

ילדינו גדלו ונשאו והמשפחה שלנו התרחבה וגדלה. גם הם לא מוותרים על החיים במושב. שרון גרה במושב אביגדור ולה שתי בנות: נעמה ומאיה. נועה גרה בביצרון ולה ארבעה ילדים: עדי, רועי, מעיין ויהונתן. עודד גר במושב טל שחר ולו ארבעה ילדים: איל, טליה, יובל ויעל.

הזוית האישית

טלילה: אני שמחה ומתרגשת מאוד לספר ולשתף בהיסטוריה של המשפחה שלנו. אני גאה מאוד בהוריי על המסע הלא פשוט שלהם עד שהגיעו לביתם במושב אביגדור ועל המשפחה הנפלאה שהקימו. עם ולמרות התלאות הרבות שהיו בדרך. אני מודה להם על הדרך בה גידלו אותי ואת אחיי והנחילו בנו את חשיבות החיבור והביחד המשפחתי.

מעיין: היה לי כייף להיות איתך בפעילות הקשר הרב דורי, הסיפורים שסיפרת מאוד מעניינים. אני שמח שקבלתי את ההזדמנות לשמוע את הסיפורים ולהיות איתך ביחד.