מאגר סיפורי מורשת

הנני יפה לוסטיג קמפלר בת לניצולת שואה מינה קוודרט גרוס ולאבא בונה הארץ זאב וולף קמפלר. ילידת ביה"ח הדסה תל אביב מגורים בילדותי רמת גן. אחי ואני נולדנו לאחר השואה, אני הבכורה, יפה, נולדתי בשנת 1949. אחי הקטן, פנחס – פיני נולד בשנת 1950.

ימי התום של ילדותי

גדלתי ברמת גן בבניין נהדר כמו בסיפורה של לאה גולדברג "דירה להשכיר", בבניין זה חיו בשלום כל החיות…..". גדלנו, ילדים מתרבויות שונות, שפות ואורח חיים שונה – כולנו היינו חברים כל כך טובים, אוהבים, מקבלים כל אחד את רעהו. כל משפחה נתנה ככל שיכלה וידעה וסה"כ ייצרנו בניין כייפי לכולנו. בימי שישי כל הילדים מחליפים ביגוד, איפור, רעש והמולה בחדר המדרגות היינו עיראקים, בולגרים הונגרים פולניים – הכל היה פשוט נהדר.

שיחקנו בחוצות: כדור סל, מקלות, חמש אבנים, מחבואים, קלאס, ראינו סרטים מצמרות העצים בגן אברהם קריניצי, הצצנו לתוך האמפיתאטרון שבגן.

אמי, מינה קוודרט גרוס

אמי ניצולת שואה, ניצולת אשוויץ, בירקנאו ועוד מחנות השמדה… הייתה מנסה לחייך, להמשיך לחיות, בחרדה, בעצב, בוהה בהרהורים ומנסה להשתלב בחיים ולתרום. עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1947, עלתה ארצה עם האונייה לטרון . הבריטים לא איפשרו את הורדת המעפילים בחוף והם גורשו למחנה מעצר בקפריסין. נורא!!!!!

ממשפחתה של אימא שלי, שהתגוררה בקראקוב – כולם ניספו בשואה, כל בני המשפחה מאושוויץ וקראקוב שפולין. סבתא וסבא מצד אימא שלי: שיינדל סברינה קוודרט לבית גרוס וילדיהם, למעט אימא ששרדה במזל את השואה וניצלה. היא לא דיברה על כך! היא לא יכלה! היא סחבה בנפשה את השואה הארורה עד אחרית ימיה. אימא שותקת, לא מספרת, זועקת בלילה, אבא מעיר אותה, מרגיע אותה. לאחר מותו של אבי, אנחנו, אחי פיני ואנוכי המשכנו …. כמה עצוב, התייתמנו מאב.

אבי, זאב וולף קמפלר

אבינו היה בחור פעיל וחרוץ, כבר בגיל 17 התנדב לצבא הבריטי, הוא היה חלוץ ואוהב אדם. הוא נתן הכל ויותר. אבא נסע לפולין לנסות לשכנע את בני משפחתו, שהתגוררו באושוויץ  לעזוב הכל ולעלות לארץ, אך הם סרבו. "למה לעזוב?" הם שאלו, אנחנו והפולנים ביחסים טובים, כלום לא יכול לקרות – כמובן, כולם נספו בשואה!!!!

בני המשפחה מאושוויץ וקראקוב שפולין, סבתא וסבא מצד אבא: קמפלר חנה ופנחס וילדיהם, כולם נספו בשואה, רק אבא זאב ואחותו מינה שרדו. מינה, אשר בנתה את חייה ברמת גן ובזכותה, זכיתי בבת דודה אחת, נהדרת, שר'לה, אותה אני אוהבת מאוד.

אבא עבד קשה מאד לפרנסתנו, אך היה אדם אופטימי, עליז שופע הומור, אוהב מוסיקה ואדם. כשהוא ואימא לעתים, שרו, זה היה עבורי כמו טיול בגן קסום. אבא, דאג לנו ולילדים של כל הבניין. זוכרת שישבנו יחד, אחי פיני על האקורדיון וכל הילדים, ישבנו על הרצפה במרפסת ושרנו, חלום אמרתי??…

בחג הסוכות, בנה לנו אבי, לילדים בבניין, סוכה נהדרת. אנו הילדים, דאגנו לקישוטים לסוכה והכינונו שרשראות מגזרי עיתונים. הסוכה הייתה הכיף של כולנו.

אבא חניך של תנועת בית"ר משנת 1937. הוא היה חלוץ ועלה לארץ מפולין בגיל צעיר. הוא היה חבר בתנועת בית"ר, והקים את סניף התנועה הבית"רית. הוא היה חבר בארגוני לח"י ואצ"ל ובמסגרת פעילותו גם נתפס וישב בכלא עכו. הוא התגייס לצבא הבריטי והיה חברו של בגין.  בהמשך, הוא עזר בהקמת קופת חולים לאומית והתנדב להג"א. איש רב פעלים, משכמו ומעלה, אוהב אדם היה. חבל לי כל כך, כי בנותיי ויתר בני משפחתי – לא זכו להכירו.

אני ראיתי את הדברים הטובים, האופטימיים, אך הכאב, העצב השקט חלחלו אט פנימה.

אבי היקר – זאב וולף קמפלר ז"ל

סיפורי ילדות פיקנטיים

סיפור הנסיעה הראשונה במעלית – נדנדתי להורי מגיל צעיר, שיאפשרו וירשו לי לנסוע לבד באוטובוס לתל אביב. בת דודה של המשפחה, ניהלה מזנון, בבנק ישראל, בסוף רחוב רוטשילד בתל אביב. לבסוף הירשו לי והגענו לבניין בנק ישראל, נכנסנו למעלית עץ, אשר עצרה לא יאומן, בין הקומות והדלתות שנפתחו לקיר. פלצות!! צעקות והיסטריה ואני משותקת מאימה. בסופו של דבר ניצלנו, ואנכי יצאתי משם עם מתנה  של פחד וחרדה ממעליות, אך לא וויתרתי, נלחמתי ונלחמתי ועקפתי בגדול את הפחד. המשכתי לעלות ולרדת, חופשי במעליות. יש, התגברתי!!!!!!

סיפור קופסאות השימורים והחוט – החומרים היו: קופסת השימורים ריקה וחוט שפגט ארוך שחיברנו אליה, מכשיר זה שימש אותנו, הילדים כמכשיר טלפון. בילדתנו לא היה טלפון כל שהוא בבתים, ובטח לא פלאפונים למיניהם. אנו הקטנים, לא הינו מוכנים לוותר על תקשורת ופיתחנו טלפון אלחוטי נהדר. משתי קופסאות שימורים ריקות, שחוט חיבר ביניהם, כך יכולנו לייצור קשר בין הדירות באמצעות ה"טלפון" שהכנו. החוט היה חייב להיות מאד ומתוח. חוררנו חור במרכז תחתית הקופסא הריקה, השחלנו את החוט וייצרנו קשר גדול בקצה החוט, כדי שלא ייצא מהחור. השחלנו את הקצה השני לקופסא השנייה וכך חיברנו ביניהם. היינו מדברים בקופסא אחת ושומעים בשנייה. הקופסא שימשה גם כמיקרופון וגם כרמקול. בעצם, כך המציא אדיסון את הפטפון הראשון ואת הטייפרקורדר הראשון. בילינו שעות עד אמצע הלילה בשיחות עם חברים ולא היו מאושרים מאיתנו.

הפר באצטדיון ר"ג  – אחי הקטן, פיני, שיחק בילדותו כדורגל באצטדיון רמת גן. באותו יום הוא לבש חולצה אדומה. בעוד הוא מתרכז במשחק, פתאום הוא מגלה מאחוריו פר אמתי, אימתני, שרץ אחריו. עד היום לא ידוע, כיצד צץ לו פתאום, אדון פר, באמצע האצטדיון? פיני מרוב פחד, התחיל לרוץ, בכל כוחותיו, לכיוון הבית ברחבי  רחובות רמת גן. למזלו של אחי, הפר לא הצליח להשיגו, היות שהוא  היה קל רגלים. עד עצם היום הזה הוא רץ מרתונים ברחבי העולם.

משפחתי

לימים נשאתי לטומי, נולדו לנו שתי בנות: דנה ורוני המדהימות, הטובות, החכמות והמצליחות. נולדו לנו נכדים, שהם גאוותי ואהבתי. אימא דנה ואבא ג'רלד הם ההורים של הראל, אלה ומתן. אימא רוני ואבא איל  הם ההורים של יובל ונגה.

כשנולדה בתי הבכורה, דנה אמרתי לאמי: "אמא הצלחנו !!!! יש לנו דור המשך למשפחה, היטלר נחל מפלה אדירה". בשהותי בגרמניה, במקום בו היטלר התפוצץ, אמרתי לדבר הזה הנוראי והשלפל: "נחלת תבוסה אדירה, לא צלח בידך". בברלין ראיתי את התנצלותם האמתית והכנה של הגרמנים עם בנייתם את מוזיאון השואה והנצחת זיכרם של הנספים ועוד מאמצים להנציח ולשמר את הזיכרון. צריך להמשיך הלאה, אך לא לשכוח!!! המשפחה בעיני היא ערך עליון. כמו כן חשוב מאד להיות קשוב לאחר, לעזור ולפרגן ככל האפשר.

סיכום

גידלנו בנות לתפארת המשפחה ומדינת ישראל. דנה ורוני, בעלות ערכים גבוהים ביותר והנכדים ממשיכים את המסורת, ילדים טובים ומאד מחונכים, אינטליגנטים, מוכשרים כל אחד בדרכו. מאחלת לכולנו להמשיך בחברות, בנתינה וקבלה וברוב שמחה בלב, שתהייה לנו ארץ נהדרת, אמן!!!!

הזוית האישית

סבתא יפה: שמחתי והתרגשתי מאוד לשמוע על תכנית הקשר הרב דורי. החיבור בינינו לבין הנכדים חשוב ביותר ותורם רבות לקשר בין סבים לנכדים. יכולתי לשוחח בפתיחות במפגשים על כל נושא ולהקשיב לתגובות. חשוב מאוד לנכדנו לדעת על רקע עברנו ולהבין. לדעתי, זו יוזמה מבורכת ביותר. נהנתי מהאווירה המחבקת והתומכת וכל זה בעידודה והדרכתה של המורה הנפלאה חגית דרוויש!!!

אלה: נהנתי מאוד לדעת שאני יכולה לפגוש את סבתי פעם בשבוע למשך שעתיים ושאוכל ללמוד על העבר שלה, למשל, כשסבתי סיפרה לי שאבא שלה, שהיה בצבא הבריטי. במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, הקשבנו גם לסיפורים של סבים וסבתות אחרים. חלק מהסיפורים היו מצחיקים וחלקם היו אפילו עצובים, אבל בכל מקרה, היה נחמד לשמוע סיפורים. אם לא הייתה מתקיימת התכנית הזו, לא היינו יודעים ושומעים את הסיפורים הללו. תכנית זו היא חוויה לכל החיים, המאחדת בין הסבים או הסבתות לנכדים. אהבתי במיוחד את מפגש הפתיחה, שבו הכרנו את הסבים והסבתות של התלמידים האחרים ולמדנו דברים חדשים על כל אחד מהקבוצה.