מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה מרק, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי ומביאה את סיפורו של סבי, משה גוז.

סבא משה, עלה מרוסיה לישראל בגיל שבע. הוא הקים חיים חדשים בארץ והתמודד עם מצב משפחתי לא קל. הוא שירת בצבא כחשמלאי והשתתף במסגרת שירות המילואים בשתי מלחמות ישראל כצנחן. הוא עבד מרבית חייו בתור חשמלאי והקים חברה קבלנית עצמאית.

היום סבא נשוי למירה, אב לארבעה ילדים וסב לשמונה נכדים. הוא כתב מאות סיפורים והוציא לאור מעל 20 ספרי ילדים בשנים אחדות. סבא משה, כמעט 13 שנים ומאז שאני זוכרת את עצמי, הוא אדם יצירתי, שיודע להמציא, לכתוב ולספר לנו סיפורים. סבא הגיע למקום שבו נמצא היום אחרי סיפור חיים מיוחד ומרגש. הוא חווה המון, עבר עליות ומורדות, והיום, הגיע תורי, בתור נכדתו הבכורה, לספר את הסיפור שלו. הפעם אני כותבת את סיפורי סבא.

פרק ראשון – פתיחה

סבא נולד בברית המועצות, באזור שהיום נמצא בשטח אוקראינה, בתאריך 8.10.1950. הוא גר בעיירה קטנה בשם סרנא, בבית קרקע עשוי מעץ, עם חצר גדולה וחדרים גדולים. מלבד שני הוריו, צבי וקלרה, גרו בבית גם סבתא סוניה, המטפלת שלה, אחותה, וחברתה של קלרה. לדברי סבא, הוא היה ה"בובה" של המבוגרים: "הייתי כמו כדור שעובר מיד ליד, פינקו אותי על ימין ועל שמאל", אמר.

כששאלתי את סבא מה זכור לו במיוחד מהילדות, הוא ציין את עץ הדובדבנים הענק ליד הבית, ממנו אמו הייתה קוטפת דובדבנים ומכינה ריבה. "היא נהגה לשים שתי צנצנות ריבה מתחת למיטה, ואני הייתי מתגנב פנימה וזולל את כולן."

מגיל צעיר נהנה סבא מספרים וקריאה: "תמיד הבית היה מלא ספרים" הוא סיפר. משחקי כדורגל של הקבוצה המקומית היו עוד אחד מתחביביו, ואת שאר הזמן בילה במשחקים בשלג ובמשחקי חוץ עם שכנותיו.

בתקופה ההיא, הדת היהודית ברוסיה לא הייתה מקובלת, והמשפחה נאלצה להסתיר את יהדותה. בבית כמעט לא דיברו עברית או יידיש ובפעמים שכן, נאלצו לעשות זאת בשקט, ש"הקירות לא ישמעו". אם היו מגלים משפחה יהודית, זה היה עלול להוביל לפיטורים מהעבודה ולפעמים גם ליותר מזה. למרות הכל, סבא מקפיד להבהיר כי הייתה לו ילדות מאושרת, כי כילד לא הרגיש בחוסרים או בבעיות. הוא הזכיר את החבילות שקיבלו מהמשפחה בישראל – שני תפוזים עטופים בנייר ריחני ורוד. "זה היה משהו גדול, תפוזים מארץ ישראל!" הוא אמר.

פרק שני – העלייה לארץ ישראל

בשנת 1956, סבא והוריו התחילו את מסע העלייה לארץ ישראל.

בשנים הללו, העלייה מרוסיה לישראל הייתה אסורה, כיוון שברוסיה שלט המשטר הקומוניסטי, שהיה מאוד נוקשה, ולא ראה בעין יפה משפחות שעוזבות את המדינה. בשנת 1956 נחקק חוק "גומולקה", שאמר שיהודי שנולד בפולין, רשאי לעלות (יחד עם משפחתו) לפולין, ומפולין לישראל. הרוסים אישרו ליהודים להגר לפולין, אך לא לישראל, ובחרו להעלים עין למרות שהכירו את המסלול בו המשיכו היהודים.

צבי, אביו של סבא, היה יליד פולין. כך ניתנה לסבא ולהוריו האפשרות להגר לפולין, אך היה עליהם להיפרד מסבתא סוניה, דודה אניה וכל המשפחה מרוסיה. היה זה משבר גדול מאוד עבור סבא והפרידה הייתה קשה. "זה היה סיפור שהשאיר בי הרבה צלקות, כי לא רציתי לעזוב". סבא סיפר שמפני שלא הרגיש בחוסרים ברוסיה, הייתה לו ילדות נהדרת, הוא לא הבין את הסיבה לעזיבה ומבחינתו היה זה דבר רע. "הכינו מכולה עם הרבה מאוד ציוד כמו שמיכות, כריות ואופניים…" נזכר סבא.

בסוף שנת 1956, הם נסעו ברכבת לעיר בריז'ני בפולין. סבא למד שם את כיתה א' ואחרי שנה באזור, הגיעו אישורי העלייה לארץ. לדברי סבא, לא הייתה לו בעיה לעזוב את פולין, כי הוא לא נקשר למקום במיוחד. הם נסעו ברכבת מפולין לאיטליה, ואחרי כמה ימים שם, עלו על אוניית "השלום" שהפליגה לארץ ישראל.

הם הגיעו לנמל חיפה כעבור מספר ימים, וההתרגשות הייתה גדולה. סבא סיפר שהתקשה לקלוט את המצב, ורק כשהגיעו לחיפה, התחיל להבין את מטרת העלייה. כל מה שידע זה שעזב מקום אהוב שהוא בית, למרות כל הקושי שהיה. "עזבתי משפחה ובאתי לישראל, זה מה שעבר לי בראש".

כשהגיעו לחיפה, לקחו אותם לקריית גת, שאז הייתה שוממה. החום היה נורא, ולדברי סבא, קלרה אמו, לא הפסיקה לבכות, "מאיפה לקחו אותנו? מהקור אל המדבר". אחרי שבועיים, דוד אהרון, שעלה לארץ כמה שנים לפניהם, אסף אותם לחדרה, אצלו גרו במשך שנה. באותה שנה, התחיל סבא ללמוד בבית הספר  "אחד העם" בחדרה. הוא  נאלץ לחזור על כיתה א' מפני שלא הכיר את השפה העברית. הוא מצא את עצמו במקום זר לגמרי, עם שפה שונה וחדשה לגמרי…

פרק שלישי – חבלי הקליטה בארץ והמצב הביתי-משפחתי

ברגע שהגיע לבית הספר, התחילו חבלי קליטה לא קלים. מאחר שבאותן שנים לא היו עליות מסיביות מרוסיה. סבא היה "הרוסי" היחיד בבית הספר. "הייתי סוג של חייזר שהילדים לא נתקלו בו קודם. הלבוש שלי היה משונה, היה לי מבטא…" נזכר.

הוא לבש מכנסיים קצרים וגרביים שהגיעו עד הברכיים, כתפיות וכובע שחור.. "נראיתי כמו הארי פוטר בערך". השנה הראשונה בלימודים הייתה מאוד קשה – חברתית וגם לימודית. "ביום השני שחזרתי הביתה ברגל, היה ילד שהלך מאחורי וזרק עלי אבן". זאת הייתה קבלת הפנים. הוא הרגיש זר בקרב התלמידים שרובם הגיעו ממשפחות שורשיות.

אחרי כמעט שנה בבית ספר, הדודים של סבא החליטו לעזור ולרכוש למשפחה בית בשכונת "ברנדס" ליד חדרה. כשעברו לשם, אבא של סבא חלה. היה על קלרה להישאר בבית ולטפל בו. את כיתה ב' סבא למד בבית ספר "צפרירים", "שם", הסביר סבא, "כבר רכשתי המון חברים". עדיין היה עולה חדש, עדיין הרייש ועדיין הייתה השונות, אבל הכל היה הרבה פחות מורגש, מאחר שזה היה בית ספר של קיבוץ גלויות. "לילדים היה כיף להיות איתי" סבא אומר בחיוך גדול. "היו לי המון חברים והרגשתי טוב בבית הספר, אבל תמיד היה הסיפור שאני לא 'צבר' ושלא נולדתי פה".

בשנת 1958, נולד אחיו של סבא, אבי. צעיר ממנו בשמונה שנים. באותה תקופה, מצבו של אביו התדרדר מיום ליום. "המצב הגיע לכדי כך, שהוא שכב משותק כצמח במיטה במשך 10 שנים". זה החל בשיתוק חלקי, עבר לשיתוק מלא ואפילו המשיך ופגע לו בדיבור. התחילה בבית בעיה כלכלית רצינית, אלה היו זמנים מאוד לא פשוטים. "היינו צריכים לטפל באבא שלי, אימא לא עבדה והיה לה גם תינוק קטן לטפל בו".

בשביל להמשיך להתפרנס ובכלל, להתקיים, הדודים מחדרה קנו לקלרה חנות מכולת קטנה בשכונה, וכמובן שזה לא הספיק. "התנהלנו מאוד בצמצום. לא היה את השפע של היום. חיינו עם היד על הפה, מה שנקרא, וכל זה אימא שלי הייתה צריכה לסחוב על הגב שלה" אמר סבא. הוא גם סיפר שבעקבות המצב, מגיל צעיר נאלץ לעזור המון בבית: "קודם כל, הרבה פעמים אבא שלי היה בכל מיני מוסדות רפואיים, אז כבר בגיל 8-9 נסעתי לבד באוטובוסים לבקר את אותו".

בנוסף, כבר מגיל 13 יצא לעבוד בחופשים, בעיקר בחקלאות. "עבדתי כדי לעזור בבית, כדי שיהיה לאימא שלי כסף לקנות לי זוג נעליים" הוא מספר. חדרה הייתה מוקפת בפרדסים ומטעי בננות. אחת העבודות היתה במטעים. עוד עבודה הייתה לחפור גומות בפרדסים צעירים או בקטיף של תפוזים… הוא גם עזר לאמו במכולת.

הרבה מאוד מהחופשים בילו סבא ואבי (אחיו) מחוץ לבית, שמו אותם אצל דודים באיזור כדי להקל על אמם. "החיים בכלל לא פשוטים… הסיפור הזה שאבא שלי היה חולה, זה השאיר בי הרבה טראומות וצלקות, עד היום". מצב לא אידיאלי להתמודדות בגיל כזה, כמובן שהיה נורא קשה, אך למרות הכל, סבא סיפר שהיה בדבר גם מעט כיף, "לצאת לעבודה בארץ ולהביא כסף הביתה, מרגיש טוב".

פרק רביעי – המסע לבגרות מתחיל – מעבר לבית הספר התיכון

בשנת 1965, סבא סיים את בית הספר היסודי, והייתה התלבטות לאן ימשיך. הציעו לו ללמוד מקצוע כדי לפרנס את המשפחה כמה שיותר מהר, "רציתי אולי ללכת ללמוד משחק, היו לי כל מיני פנטזיות כאלה שלא ממש התממשו, הסביבה המבוגרת שדרה לי שבגלל המצב הקשה בבית עם ההורים שלי, עדיף שאלך ללמוד מקצוע". הוא למד בבית ספר תיכון "עמל" בברנדס, ושם הלך למגמת חשמל ארבע שנתית. גם בתקופה הזו, בכל חופש, סבא המשיך לעבוד. בעבודות החקלאות, וגם במפעלי נייר בחדרה.

מלחמת ששת הימים פרצה ביוני 1967, כשסבא היה לקראת סיום כיתה י'. כמובן שלא התגייס לצבא, אך עם זאת, סבא מספר שהוא וחבריו עזרו בהרבה דברים. למשל, במיזמים מטעם בית הספר: "הלכנו לעבוד בשדות ועזרנו בחפירת שוחות. כל אחד חפר שוחה בעומק שני מטר בערך וכשהייתה אזעקה, היו מתחבאים בה. "אז זו הייתה המלחמה" סבא משתף, "עשינו כל מיני דברים והתארגנויות – שמענו הרבה רדיו, הדבקנו ניירות דבק על החלונות שלא יתפוצצו, עשינו האפלה, לכבות את האור, חלק אגרו מזון… הילדים עזרו בעיקר בבית, והמבוגרים היו בצבא". בזמן המלחמה, אבא של סבא כבר היה מאוד חולה, הוא לא יכל כבר לזוז.

"בזמנים הקשים האלה, היו לכם תחביבים והתעניינויות? בכל זאת, היית נער צעיר…"  שאלתי את סבא. "היו לי כמה תחביבים" סיפר. אחד התחביבים היה קריאת ספרים, סבא מאוד אהב לקרוא וכשהתאפשר לו, הלך לספרייה אפילו כמה פעמים בשבוע. עוד תחביב שהיה לסבא הוא כדורגל: "בכל הזדמנות שיחקתי כדורגל. בעיקר בתיכון…"  הוא שיחק כדורגל עד גיל 50. עוד דבר שסבא מאוד אהב הוא תיאטרון והצגות, ומדי פעם נהג ללכת עם אמו לסרטים.

פרק חמישי – הגיוס לצבא

בשנת 1969 התגייס סבא לצבא, וחתם על שנת קבע מראש. אחרי טירונות ברמאללה, הלך לחיל החימוש ושירת בתור חשמלאי טנקים ולאחר מכן גם חשמלאי רכב.

צבי, אביו של סבא, נפטר בסוף ינואר 1970. "הייתי בסיום קורס להכשרת טנקים, והזעיקו אותי הביתה. אני זוכר את זה טוב מאוד. זה היה ביום שישי בערב, אני הייתי בן 19 וזה היה מאוד קשה. ידענו שזה הולך להגיע. הוא סבל מאוד, 10 שנים היה חולה לפני שנפטר".

באוגוסט 1973, השתחרר סבא מקבע והתחיל לעבוד במשרה מלאה במפעלי נייר חדרה. אחרי חודשיים, באוקטובר, פרצה מלחמת יום כיפור. בגלל שלא היה גיוס מילואים מוקדם, נזקקו למתנדבים. "התנדבתי ונסעתי לתל השומר בשביל שייגיסו אותי. אני ועוד כמה חברים גוייסנו לגדוד צנחנים במילואים, ואיתם עברתי את מלחמת יום כיפור" אמר סבא. הם היו בבקעה, במצרים ובסואץ.

בשנת 1974, היו קרבות ההתשה ברמת הגולן (בעקבות מלחמת יום כיפור), שם נלחם סבא במשך חצי שנה, עם אותה יחידה. מלחמה נוספת בה השתתף, הייתה מלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה): "ראיתי מראות קשים במלחמה, היו הרבה הפגזות, הרבה אירועים קשים. ואחר כך בתוך לבנון עצמה היו הרבה מארבים ומחנות פליטים. הרי אני, בכלל הייתי איש טכני. מה לי ולזה? אבל הייתי כמו כולם. עשיתי שמירות ומארבים… הכל" שיתף.

אחרי המילואים, חזר סבא לעבודה במפעלי הנייר, שם עבד 20 שנה. באותה תקופה, הוא למד בנתניה הנדסת חשמל, והוציא רשיונות בכירים בחשמל.

פרק שישי-איך פגשתי את סבתא והמעבר לחיים הבוגרים

בפסח שנת 1976, סבא וסבתא נפגשו -"פה יש סיפור פיקנטי" אומר סבא בחיוך מאוזן לאוזן. "בכל פסח אני ואחי, כשלא יכולנו לערוך סעודה בבית, הלכנו אל דוד אהרון (אחיו של אבא) לחגוג". באותו ליל סדר היו שתי בנותיו ובנו. לאחת הבנות הייתה ילדה שהייתה נשואה לאחיה של סבתא מירה.

סבא היה אז בן 26, ומירה, סבתי, הייתה אז חיילת בקבע. סבא מספר, כי באותו פסח לא ממש דיברו ולא היה קשר ממשי ביניהם. "בתום הסדר, בת דודתי, שרה, לקחה פתק כזה של חפיסת מצות בצבע חום, עוד יש לי את הפתק הזה, היא רשמה לי את הטלפון של סבתא מירה, ואמרה לי: 'היא בחורה טובה, תתקשר אלייה, כדאי לך'. מפה התחיל הקשר."

במרץ 1977, אחרי שיצאו למשך שנה, סבא וסבתא התחתנו ועברו לגור בברנדס. ביולי 1978, נולד בנם הבכור – צביקה (שנקרא על שם אבא של סבא-צבי), ועברו לגור בחדרה. בשנת 1980, נולדה ענת, אימא שלי, ובשנת 1984, נולד שחר. אחרי שנולד, עברו לבית בו הם גרים עד היום.

בשנת 1990 עזב סבא את מפעלי נייר חדרה, והצטרף לשני שותפים בחברה קבלנית לעבודות חשמל בתעשייה. שנים לאחר מכן, בהפרש גדול מאחיו הגדולים, נולד אור, בן הזקונים של סבא וסבתא. בנוסף, היה להם כלב גולדן אהוב בשם גוגל שנפטר בגיל 16 לפני כמה חודשים.

בשנת 2010, נולדה לסבא וסבתא נכדתם הראשונה – אני, נועה. ולאחר מכן  גם עופרי, אביב, יובל (אחי) ותום. בשנת 2015, סבא ושותפיו סגרו את החברה וסבא יצא לפרישה מוקדמת בגיל 65.

פרק שביעי-הקריירה שאחרי – כתיבת ספרי ילדים

אחרי הפרישה, סבא עבר לתחום אחר לגמרי – כתיבת ספרים. כשעזב את העבודה בחשמל, הוא חשב מה לעשות כדי להעביר את הזמן; "אף פעם לא כתבתי ספרים או למדתי איך לעשות את זה. גם הדקדוק שלי לא מושלם, כי איך שלא יהיה, הייתי עולה חדש והיו לי חוסרים, אבל התחברתי למקצוע, אז התחלתי לכתוב לעצמי" שיתף.

סבא תמיד אהב מאוד לקרוא ולספר סיפורים, בעיקר ספרי ילדים. הוא נהג לספר לילדיו, ובהמשך גם לנכדים ספרים רבים: "כשעבדתי במפעלי הנייר, הייתי מקליט לילדים סיפורים על קסטות של טייפ ובכל חדר היה רמקול בו שמעו אותם. הם אהבו להקשיב, ואני אהבתי לספר".

שאלתי את סבא: "מה גרם לך פתאום להתחיל לרצות ולכתוב ספרים?

"הדבר הראשון שגרם לי לכתוב, הייתה ילדה קטנה בשם נועה. היא זו שדחפה אותי לזה. היא אהבה מאוד ספרים, והייתי מספר לה המון סיפורים שהמצאתי', היא כל פעם אמרה לי: 'סבא, למה שלא תכתוב?' וכתבתי. ואז היא אמרה לי 'סבא, למה שלא תעשה מזה ספר?' כתבתי לתוך הקלסרים, ויום אחד החלטתי שאם אני רוצה באמת להוציא ספר, אני צריך להתמקצע וללמוד על התחום".

סבא למד שלושה סמסטרים של כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, חמישה קורסים אצל סופרת בשם ענת אומנסקי ולאחר מכן השתתף בסדנה למספרי סיפורים. "אחרי שלמדתי את עקרונות הכתיבה למשך יותר משנה, הרגשתי שאני מוכן לעשות את הצעד הבא" הוא אמר.

בשנת 2016, התחיל סבא לכתוב סיפורים בצורה מקצועית. הספר הראשון שכתב והוציא לאור, היה "ארץ הצעצועים האבודים" סיפור על ילדה בשם נועה והבובה האבודה שלה. באותה שנה הוציא לאור שני סיפורים נוספים לפעוטות; "בובו הדובון" ו-"האפצ'י של הלווויתן". מאז הספר הראשון ועד היום (2023), סבא הוציא לאור 22 ספרי ילדים. רוב הסיפורים והדמויות בהם קרויות ומבוססות על הנכדים שלו, יש לכל אחד מהנכדים סיפור על שמו. "תמיד אני מקדיש בתחילת הסיפורים 'לנכדי באהבה' " אמר.

סבא וסבתא מוכרים כיום את הספרים באופן עצמאי בהצגות, קניונים ודוכנים שונים. בנוסף, סבא מספר הרבה בבתי ספר וגנים, גם שלנו, הנכדים. "אני מאוד מאוד אוהב את מה שאני עושה. ואם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, במקום לעבוד בחשמל, הייתי מתחיל עם כתיבת ספרים הרבה קודם".

כרגע יש לסבא שמונה נכדים מגילאים חצי שנה עד 13, כולם מהווים חלק גדול בהשראה שלו לספרים ואוהבים לשמוע אותו מספר.

לסיום, שאלתי את סבא- "איך היית מסכם את החיים שלך?"

"אני חושב שבסך הכל היו לי חיים מאושרים ומלאים מאוד. עברתי עליות ומורדות, אבל זה מה שהביא אותי למי שאני היום ואני מאוד מאושר".

סבא שלי – סופר הילדים משה גוז –  קישור לאתר של סבא

הזוית האישית

נועה: במהלך העבודה למדתי על סבא המון דברים חדשים. גם על אירועי חיי וגם על צדדים באישיותו שלא הכרתי. סבא נהנה לספר לי ואני שמחה שהסיפור המרתק שלו נמצא בידיים שלי ומתפקידי להעביר אותו הלאה.