מאגר סיפורי מורשת

שמי שרי גול, אני משתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, חנה גול ותעדתי את סיפורה של סבתי.

סבתא חנה נולדה בשנת תשי"א – בעיר תוניס בירת תוניסיה, להוריה: רבקה ומאיר דאבי. אחיה ואחיותיה: משה, יעקב, שרה, רחל, אסתר וחנה. בגיל שתים עשרה, בשנת תשנ"ג (1963), עזבה יחד עם הוריה את תוניס, ועלתה לארץ ישראל.

לקט זיכרונות משנות ילדותה

בית הספר

השמיים התבהרו, נפרסו כאריג משי תכול. רוח רעננה וכפרית נשבה באוויר, מביאה עימה את ריחו הצלול של הבוקר. ציפור שיחרחרה פרסה את כנפיה, ונעה למול הרוח השורקת. חנה פסעה בשביל המתפתל, סביב דירות עץ ישנות. אבני נחל קטנות ניצבו סביב מעקה הנחושת החלוד. השמש הכתה בפניה, ורגליה הובילו אותה בנאמנות לבית הספר – בתוניס.

מוסד הלימודים מאז ומתמיד היה אכזרי ונוקשה. את התפילה, מהירה וקצרה, הייתה חנה מתפללת לבדה, ללא כל חיות וחן. הגברת בוריו, המורה, הייתה גסת רוח וקפדנית עד אימה. די היה בהזכרת שמה, בכדי לעקם את האף בסלידה. בית הספר  לא היה יהודי שומר דת ולכן, נאלצה חנה, להשמיט למודי קודש מסדר יומה המתיש.

סעודות השבת

הלהבה הכתומה, המבריקה, האירה את הדירה הצרה באור יקרות. שלווה עמוקה ושקטה ירדה על הבית, מסלקת את העלטה הקודרת שאחזה בה. הנר הקטן ריצד בצפחת השמן.

"שבת שלום!" קוראת אימא ברכות לאחר הדלקת נר השבת. חנה, לבושה במיטב בגדיה, משיבה לה חיוך מאושר.

סעודת השבת היא חוויה בלתי נשכחת מזיכרונה של חנה. משפחת דָאַבִּי ישובה סביב שולחן העץ, טועמת מין המאכלים החמים מדיפי הניחוחות. זמירות השבת, ניגונים שקטים- ומרוממים יחד.

אחותה שרה דאבי, מסלסלת בקולה את הזמירות ומשה האח מצטרף, מזמר גם הוא. הנרות זורחים מראש השולחן. המנגינה המתוקה, וצליליה הנהדרים נוסכים חיות ושלווה בבית.

המאכלים ערבים לחיך, למרות היותם דלים ביותר. התפריט הקבוע, שבכל יום היה מוגש על השולחן , היווה אך מנה עיקרית ותוספת. ממתקים היו מצרך נדיר ביותר בתקופה זו, שרק לאחר שנים התגלו בעולם.

להבות בסוכה

שנה חדשה, דף נקי. חג הסוכות קרב בצעדים פזיזים. אבא, משה, אסתר וחנה מרכיבים יחד את קרשי העץ. אילו מתחברים יחדיו, ויוצרים סוכה נאה ומרשימה. הסכך מונף על 'גג' הסוכה נותן גוון ירקרק לתמונה.

שבת בסוכה. אימא מניחה את כד המים, ונוסכת בו מעט שמן בטיפות זהירות. "פף!" להבה בוערת פורצת לפתע מהכד, ומתלקחת ואוחזת בסכך הסוכה.

מהומה, צעקות, פחד ובהלה בקעו בבת אחת מן הסוכה השלווה. חנה רצה בחרדה, אסתר ממהרת להביא דלי מים, ואימא, בתנועת מהירה מקפצת אחורה באימה. השכנים מצטרפים לאנדרלמוסיה, ויחד בעבודה זריזה, שנובעת מאימה, הם מכבים את האש. אך הסכך, מלא החיות, הטבע, הגוון הירקרק הנהדר- הופך באחת לחרוך, שחור עמוק, וקודר.

הפרידה מחברתה מרטין

לחנה, הייתה חברה טובה, שכמוה, הייתה גם היא יהודייה: מרטין זרח. מרטין הייתה ידידתה הקרובה ביותר של חנה. הם אהבו זו את זו, ושיחקו יחדיו בכל שעת פנאי. לבית הספר הייתה חנה הולכת יחד עם מרטין. שיעורי הבית והעבודות, שלעיתים קרובות מאוד ניתנו – היא הייתה מבצעת יחד עם חברתה, ובנוסף, הן היו נפגשות בכל יום אחר הצהריים.

צער עמוק נפל על חנה כאשר שמעה שבעוד שבוע, מרטין, ידידת נפשה, תעזוב את תוניס ותעלה לארץ ישראל – ארץ הקודש. לא סייעו ניחומים רבים לרומם את מצב רוחה, והיא הייתה שרויה בדיכאון עמוק.

שבוע לאחר מכן ניצבה מרטין על מפתן ביתה של משפחת דאבי. במילים קצרות, ומבט נבוך היא נפרדה ממנה. הן חבקו את זרועותיהן אחת בחברתה. הן לא היו מסוגלות להיפרד. לאחר מספר דקות הן התנערו, וחנה נופפה לה בכאב. היא השיבה לה חיוך מאולץ. חסר אונים.

בת מצווה

חלפה לה שנה, שנתיים. חנה, עוד מספר שבועות תחגוג גיל 12.

בת מצווה. הזמן עבר לאיטו. השבועות חלפו, מביאות עימן את רוח השמחה, החגיגה והאושר. יום הבת מצווה, בו תקבל חנה עול מצוות, קרב ובא, אך חגיגת בת המצווה תהיה מיוחדת, שונה.

בשמחה של ארבע, רביעיית חברות שחגגו יחדיו בת מצווה יהודית. הן לבשו את מיטב שמלותיהם, מנסות ככל האפשר לשלב בתיאום מושלם. כן, ארבע חברות מהשכונה ערכו יחד את בת המצווה. החגיגה הייתה נהדרת. הארבע היו מרוצות. וכעת, יהיה עליהן להפריש חלה, לצום את הצומות היהודים בשלמותן, ועוד מחויבויות הבאות בגיל מצוות.

הברחת הגווילים

המצב בתוניס הלך ונהיה מסוכן ביותר עבור היהודים. אף לומר את המילה: 'ישראל' היה זה סיכון רב. ולעלות לארץ – היה זה מעשה התאבדות. משפחת דאבי ייחלה ושאפה להגשים חלום, החלום לעלות לארץ, ומהר ככל הניתן. אמנם אפשרויות כאלו לא עמדו באופק, אך משפחתה של חנה החליטה לפעול. לפעול – במלוא משמעותה של המילה.

הבית הקט, החמים והנעים, ששימש מחסה שליו עבור יושביו, התרוקן למחצה. ארון הברזל נותר פעור, מגלה בתומו צנצנת כסף סדוקה, שלא נארזה יחד עם שאר החפצים. חדרה של חנה נותר עם הריהוט הדל, הכולל בתוכו: מיטת עץ בעלת מזרון לא רך בעליל, ושידת נחושת חלודה הצופנת בחובה שמלה אחת או שניים וחצאית מחוספסת ומוצקה. בעיה אחת בלבד הטרידה את מנוחתה של רבקה, אמה של חנה.

הגווילים הקדושים

הגווילים הקדושים והמיוחסים, שאותם, היא כמובן לא מעלה על דעתה להותיר מאחור. אף אם יהיה זה כרוך בסכנת נפשות של ממש. אך כיצד תוכל לעזוב את תוניס, כשבידה גווילים יהודים? מה תעשה? היא מוכרחה למצוא פתרון! היא מוכרחה להוכיח שהיא איננה חסרת אונים, שהיא  איננה מאבדת את עשתונותיה, ואת צלילות דעתה.

היא קילפה את הקרטון הדקיק, לאט ובזהירות. שומרת ככל האפשר על יציבותו וטבעיותו. שלא יחשדו, שלא יחשדו בהגינותו של הקרטון ה'תמים'. היא הניחה את גווילי הדף המתפוררים בקרטון, והגיפה את דופנו בחזרה. לא. זוהי לא התנוחה המבריקה, הטובה. רבקה הדפה פעם נוספת את דופן הקרטון, מניחה את גווילי הדף באופן שונה. היא שבה ועשתה מספר פעמים פעולה זו, עד שהתוצאה המרשימה השביעה את דעתה. לא מבחינים במאום. גם אם מתבוננים עמוק בקרטון. אימא רבקה חככה את ידיה בהנאה.

הבריחה מתוניס והעלייה לישראל

עלטה אפפה את הרחוב האפלולי. עצי האלון הגבוהים והמרשימים שחנה כה אהבה להביט בהם, איבדו את טעמם, ואת גוון הירוק המבריק שעל עליהם.

זו הזדמנות יחידה. אבא ואימא, חנה ושרה, יצאו בדממה מן הבית.

שחור עמוק של לילה קידם את פניהם, רק אורו הצח של הירח האיר בקטנות. עיניהם ריצדו בפחד באישוניהם, והם רצו בקומה שפופה בשבילים. מאיר, אביה של חנה- נחפז בראש החבורה, מנחה את הדרך. ענף קוצני פלש לשביל האבן, והאב הסיט אותו בזריזות ידיים מרשימה. חנה התעייפה, וצנחה על האדמה הבוצית. אבריה נשמטו, והיא עצמה את עינה בחוזקה. שבריר שנייה לאחר מכן היא התרוממה, ממשיכה באפיסת כוחות את המסלול.

מזוודה אחת, קטנה ובדודה הם נשאו עימם. אחת בלבד!

לפנות בוקר הם הגיעו לצרפת, בדרכים שונות. כיוון שהמעבר מטוניס לארץ ישראל היה מסוכן ביותר, נאלצו להישאר שלושה שבועות בצרפת. לאחר שטענו כי הם נוסעים לישראל לצורך טיפולים, עברו את המחסום, עזבו את תוניס… ועלו לארץ.

ארץ ישראל!!

הזוית האישית

שרי הנכדה: החוויה שלי בתוכנית הקשר הרב דורי; נהניתי במיוחד לשוחח עם סבתא לעיתים קרובות יותר מכך שהייתי רגילה. התכנית נתנה לי הזדמנות להכיר את סבתי לעומק, ולהתחבר יותר לדורות הקודמים. אני לוקחת איתי לחיי היום יום את המסירות וההקרבה שהייתה לאמה של סבתא. לחנך את ילדיה בחינוך כשר, מבלי להתפעל כלל מהסביבה. ואת הרצון העז שהיה לה לעלות לארץ, כדי לעבוד את ה' בקירבה גדולה יותר. גם אני רוצה להרגיש חזק את הרצון שלי להתחבר לה', ולקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה.

מסר שסבתא חנה רוצה להעביר; "צריך לדעת להנות ולנצל כל רגע שחווים". "בילדות – להנות מהילדות. בהתבגרות – להנות מההתבגרות. כל עת וזמן יש להנות ממנו וגם שמתבגרים וכו', צריך לדעת לנצל זאת: להנות מהנכדים, מחוכמות הנכדים, משמחתם וכן הלאה.."