מאגר סיפורי מורשת

שמי סיינה גל,השנה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי ביחד עם סבתי אסתר מילשטיין לביא.

סבתא נולדה בשנת 1939 למשפחת מילשטיין בתל אביב. הוריה של סבתי לא נולדו בארץ, הם עלו ארצה מפולין ומליטא בשנים 1918 ו-1933. שניהם עלו מטעמי ציוניות ואהבת הארץ. הם הכירו באמצעות מכרים משותפים בטרם עלו ארצה.

סבתא מספרת על הגעה ארצה

"השנים הראשונות של הורי בארץ לא היו פשוטות, כמו כל התחלה חדשה לקח להם זמן להסתגל לתנאים החדשים בארץ, ללמוד את השפה, להתרגל למזג האויר, לאנשים, ולהתנהלות הכללית בארץ. הורי היו ממקימי הארץ, הם סללו כבישים, בנו בתים וגם מבנים בשביל ממשלת המנדט. בגלל עבודותיהם הרבות הם נאלצו לישון באוהלים, תחת כיפת השמים, על מנת להספיק לסיים את העבודות. מכיוון שבימים אלו לא היה בארץ תקציב, וזו הייתה תקופת צנע הורי לא קיבלו מספיק כסף עבור עבודותיהם הקשות, מה שגרם לבעיות בפרנסת המשפחה. המשפחה אומנם לא הייתה גדולה, שני ילדים בלבד אך הורגש בבית המחסור שאפיין את התקופה ההיא".

השואה 

כמה שנים לאחר מכן, הוריה של סבתי מתחילים להתרגל לתנאים בארץ, ואיכות חייהם משתפרת. ואז השואה התחילה. עם תחילת הפעילות הנאצית שמתרחשת באירופה ובמדינות בהם מתגוררים יהודים נלקחה כל משפחתה של סבתי למחנות השמדה. אף אחד בעולם לא חזה את מה שהנאצים תכננו לעשות. בעקבות מעשייהם הזוועתים של הנאצים כל משפחתה של סבתי נספתה.

באותו זמן בארץ ישראל סבתי אחיה והוריה ממשיכים כרגיל בשגרת חייהם, לא היה להם ולכל שארית העולם מושג על כל מה שקורה באמת. לאחר זמן מה התגלה לכל העולם על השואה וביחד עם העולם גם הוריה של סבתי שמעו על השואה בפעם הראשונה. תגובתם של הורי סבתי הייתה בלתי נשכחת. ברגע שהוריה של סבתי שמעו על השואה על מה שהתרחש במהלכה ועל ההשלכות שלה, הם היו בשוק, עמדו במקום ושתקו. זה היה הלם פתאומי והם לא היו מוכנים לזה בשום צורה. גם כי הם לא שיערו שזה שהם עלו לארץ הציל את חייהם. הרבה זמן כאב להם על זה, וכל הזמן הם הרגישו חסרי אונים שכל משפחתם נספתה ושהם לא יכולים לעשות שום דבר בנידון כי מה שקרה קרה ואין להם מה לעשות בנוגע לזה.

סבתי מספרת שבביתה דיברו על הנושא מעט מאוד, כמעט ולא, היה להם מאוד קשה לדבר על זה, כי הפצע עוד לא הגליד. לא רק שלא דיברו על הנושא בבית, גם האווירה בבית הושפעה מהעניין. הורי של סבתי היו כל הזמן עצובים ומדוכאים אבל הם ניסו כמה שפחות להעביר אלינו את ההרגשה והאווירה הזו. למרות כל נסיונותיהם האווירה בבית סבתי הייתה קרה מאוד. הוריה לא חייכו, לא צחקו ולא העניקו לסבתי תחושה של חום מוגנות ואהבה כמו שמגיע לכל ילד. לאחר כמה זמן גם סבתי החלה להרגיש את המחסור במשפחה מורחבת: סבא וסבתא, דודים ובני דודים נינים ואחיינים. היה לסבתי קשה מאוד, היא קנאה בכל חברותיה שיהיו להן משפחות מורחבות.

התגלית

לאחר מספר שנים, הוריה של סבתי הצליחו להדחיק קצת מליבם את כל מה שקרה ולהמשיך הלאה, גם סבתי הצליחה לשכוח מעט מהנושא, ואז התגלתה לאמה של סבתי תגלית מדהימה, תגלית שהפתיעה את כולם, תגלית ששינתה את חייהם. התגלית שהתגלתה היא שאחת מהאחיות של אמה הצליחה לשרוד את השואה ונותרה בחיים.

ברגע שנודע לאמה של סבתי שאחת מאחיותיה ניצלה היא עזבה את הכל, ישר החלה לארוז מזוודות ועזבה גם את סבתי ואחיה הקטן שהיו אז רק בני 6 למשך חצי שנה שלמה. סבתי מספרת שלא הבינה מדוע אמה עזבה אותם לזמן שנראה בעיני ילד קטן כמו נצח, אבל לאחר כמה שנים הבינה סבתי מדוע אמה עזבה, וידעה שגם היא הייתה עושה אותו דבר. כעבור זמן קצר התייצבה אמה של סבתי באנייה בדרכה לאחותה שבארצות הברית. ההפלגה ארכה זמן רב, עם הזמן מתחילות לצוץ בראשה של אם סבתי מחשבות. בין המחשבות צצו להן גם רגשות רבים, חלק מהם חששות אך רובם רגשות של שמחה. היא בעיקר תיארה את זה כ"פרפרים בבטן" שמלווים בשמחה והתרגשות. לאחר כמה ימים, האנייה עגנה בארצות הברית ואמה של סבתי החלה להרגיש שהמסע בעקבות אחותה האבודה עומד להגיע לסיומו.

לאחר כמה ימים של חיפושים ברחבי ארצות הברית היא סוף סוף הגיעה אל הכתובת הנכונה. היא מתחילה לחפש אותה מסביב בעיניה, אך היא לא מוצאת אותה. לאחר כמה דקות היא מתחילה להתייאש וחושבת לעזוב את העניין ולחזור הביתה, ומתחילה לצעוד מן המקום, ואז לפתע קול מוכר מהעבר קורא בשמה "חיה, חיה…" היא מסובבת את ראשה ובזווית עיניה היא קולטת פרצוף מוכר, זו הייתה היא – אחותה האבודה. תוך שניות ספורות נפלו השתיים זו לזרועות זו והחלו לבכות בכי שלא ניתן לתיאור. לאחר שהתחבקו ובכו במשך שעה שלמה הן הלכו יחדיו אל בית האחות ושם סיפרה לה אחותה את כל מה שקרה מילה במילה.

אחותה של סבתא מספרת:

"לאחר הגירוש של היהודים מבתיהם נשלחנו כל המשפחה אל הגטו בוילנה. שאר בני המשפחה נספו תוך זמן קצר, הם לא שרדו את התנאים הקשים ואת ההתעללות של הנאצים. לאחר שקלטתי שנשארתי בגטו לבדי ושאני הבאה בתור, החלטתי לברוח. למזלי הבריחה עברה בהצלחה, אך מהר מאוד קלטתי שאני לבד בעולם ושאין לי לאן לשוב. החלטתי לברוח כמה שיותר רחוק. לאחר שחציתי את הגבול הגעתי לעיירה קטנה ובה פגשתי בחור טוב לב שעזר לי במהשך בריחתי על החופש. בעזרת הבחור הצלחתי לעלות על אוניה שהייתה בדרכה לארצות הברית. ושם התחלתי בחיים חדשים.

התחתני עם יהודי-אמריקאי וביחד הקמנו משפחה עם 6 ילדים. לאחר שסיימה לספר את סיפורה החליטה אמי להישאר איתה והיא התגוררה אצלה במשך חצי שנה בזמן שסבתי ואחיה נשארו בבית עם אבא שלהם. לאחר שחזרה הקשר בינהן נותק מעט ואמה של סבתי לא חזרה לבקר את אחותה. אך כמה עשורים לאחר מכן אחרי מותה של אם סבתי. סבתי חזרה לבקר את בני משפחתה בארצות וגם נפגשה פה בארץ במפגש מרגש עם בני משפחתה של פגשה מעולם. כולם ילדיה ונכדיה של האחות האבודה. ומאז המקרה בני משפחתי שומרים בינהם על קשר הדוק כדי שלעולם לא יקרה שוב אותו המקרה של הניתוק בין המשפחות.

הקשר הרב דורי

הזוית האישית

שמי סיינה גל,השנה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי ביחד עם סבתי אסתר מילשטיין לביא ותעדתי את סיפורה.