מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל רוסק, השתתפתי עם נכדתי, הדס בר סלע, בתכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בבית ספרה בשנת 2020. במהלך התכנית סיפרתי להדס על ימי ילדותי.

סבתא רחל בילדותה, בגיל שלוש, בפולין

ימי ילדותי בישראל כעולה חדשה

נולדתי בשנת 1951 בפולין בעיר וורוצלב, להורי, לבית משפחת מאס. עליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1957, כשהייתי ילדה כבת שש. אני זוכרת מתקופה זו את ימי ילדותי במעברה, בה גרנו בפחונים תקופה של חצי שנה, שבמהלכה הוכנסתי לגן דתי במרכז העיר.

ההתאקלמות הייתה קשה לא ידעתי את השפה, כמו כן מצצתי אצבע וכך הסתגרתי בעצמי באחת הפינות בגן והימים חלפו עברו. אבי החל לדבר אתנו בעברית, כי הוא ידע את השפה העברית מקריאת התורה, עם אמי המשכנו לדבר בשפת האם שלנו בפולנית.

בכתה א' למדתי בבית ספר הממלכתי דתי בר אילן, ובו זמנית באותה תקופה, עברנו מהמעברה בכפר סבא לשכונה בשיכון מוצקין ב'. אלה היו בתי רכבת בהם כל דירה הייתה בגודל של 40 מ"ר לארבע נפשות. בתום שנתיים בבית ספר בר אילן שהיה מרוחק מהבית, דרשתי מהורי שיעבירו אותי לבית ספר ממלכתי א.ד. גורדון הקרוב לביתנו ושאוכל להצטרף אל חברותי השכנות. העברה נעשתה ברוח נכאה, וסיימתי את לימודי בבית ספר גורדון עד כיתה ח'. בסמוך לבית ספרי הייתה פנימית עלומים, (הקיימת עד היום), שאליה הגיעו ילדים מבתים קשיי יום. למדנו איתם יחד בכתה  ללא הבדל. אהבנו האחד את השני/ה, שיחקנו יחד, נהגנו להתארח אצלם בפנימייה והם התארחו בבתינו בערבי ששי ושבת.

בזמננו נהוג היה לחגוג מסיבת בר מצווה / בת מצווה בבית הספר, ההורים דאגו לכיבוד של בייגלה, עוגיות, סוכריות טופי, מציות, בוטנים, שתייה קרה ועוגת יום הולדת. מי שהייה באפשרותו הזמין גם אקורדיוניסט, כמו למשל, באחת ממסיבות הבת מצוות של חברה מהכיתה שלי, הוזמן "יוסי גרושקא" האקורדיוניסט האשף, שליווה את האירוע בנגינה ואנחנו בשירה קולחת שמחה וריקודי מעגלים.

לפני החגים כמו פסח, פורים, חנוכה היינו  מכינים הצגות לכבוד האירוע. היינו הולכים לספרייה ומחפשים בספרים חומר שמתאים להמחזה וכך כתבנו, ערכנו והכנו בעצמנו הצגות ומחזות. העמדנו הצגות עם תפאורה ותלבושות, כשכל אחד מהתלמידים תרם את חלקו בהכנות. החזרות נעשו בבית הספר בשעות אחר הצהרים. ביום המופע, מנהל בית הספר, המחנך ומורים מקצועיים שהיו פנויים, הוזמנו לראות את ההצגה. הם היו נפעמים משיתוף הפעולה שלנו התלמידים (למדנו בשתי כיתות מקבילות), להצלחת ההצגה.

היינו בתנועת הנוער העובד ובמקביל אהבנו גם לרקוד ריקודים סלוניים ולכן כינו אותנו "פושטקים". הבדיחה, שמנהל בית הספר דאז היה נכנס לכיתה, כעס עלינו וסיכם את דבריו במשפט, ש'מאתנו לא יצא שום דבר טוב'. לימים, לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד  כמזכירת בית הספר והייתי המזכירה הישירה של המנהל, היינו צוות למופת, עם המון אהדה, הבנה, לימוד ובעיקר הערכה הדדית. (הוא כבר לא עמנו היום, יהי זכרו ברוך).

בשכונה היינו מגובשים מאוד ובחופש הגדול היינו מתארגנים לנסוע יחד ליום כייף בפארק ברמת גן, כולל שיט באגם. נסענו לפחות פעמיים בשבוע לים לחוף השרון בהרצליה. היינו מארגנים משחקי חברה מתחת לפנס רחוב במרכז השכונה עד השעות המאוחרות. רכבנו על האופניים בחולות בין הפרדסים. רכבנו עד בית ברל ושם היינו עוברים דרך הגדר כדי להיכנס לבריכה של המקום – "מים גנובים ימתקו".

סגירת מעגל – אחרי 40 שנים

כעבור 40 שנה מאז שסיימנו את בית הספר היסודי, כל אחד פנה לדרכו מי ללימודים עיוניים, מי ללימודים מקצועיים. ילדי הפנימייה פוזרו בין פנימיות אחרות להמשך הלימודים וחלק קטן חזר לבית הוריו. קבוצת חברים החליטו כי הם מארגנים "מפגש כיתתי". ושוב נרתמנו לאתר חברים וחברות שלמדו אתנו, גם את אלה שפרשו במהלך השנים, זכרנו את כולם, והפרויקט יצא לדרך.

אחד החברים לקח את תמונת המחזור והגדיל אותה וביקש שנשלח אליו תמונה עכשווית והכין לוח כשהתמונה העכשווית מעל התמונה שבתמונת המחזור. אני זיהיתי את כולם גם בשמות המלאים, פרט לחבר אחד שהיגיע וחיבק ושמח להיפגש ואני דיברתי איתו, כאיני יודעת מיהו? נגשנו ללוח של התמונות ושם גיליתי מי הבחור הנחמד.

הזמנו לאירוע את המחנך שלנו, עמירם ברק והוא הזמין את גרושתו שהייתה חלק מאתנו. הזמנו את מנהל בית הספר, שמעון קימלפלד, אולם הוא היה חולה ולא התאפשר לו להגיע. הדובדבן של האירוע היו המדריכות והמדריכים של ילדי הפנימיה שדאגו להם כמו אבא ואימא וליוו אותם במסירות ובאהבה רבה. במפגש הזה ילדי הפנימיה החלו לספר בפעם הראשונה מדוע הגיעו לפנימייה ומה נתן להם הצוות הנפלא שליווה אותם בילדותם ובזכותם הם הגיעו למשרות נעלות בכל מיני תחומים. זו הייתה עבורם הזדמנות טובה להודות לצוות מדריכי הפנימייה, צוות שכבר נמצא ברובו בגיל השלישי.

כל החברים היגיעו למפגש ממרחקים, היו גם כמה חברים שלצערנו, כבר לא בין החיים, וחלק קטן שלא רצה להגיע מהסיבות השמורות איתם, אך הרוב הגדול היגיע – זו הייתה אחת החוויות הגדולה והמרשימה בחיי. העלנו זיכרונות מטיולים, מסיבות משחקי חברה בכיתה ובמגרש המשחקים. במהלך הערב העלו שקופיות של תמונות, שהבאנו אתנו והשמחה והצחוקים נמשכו עד השעות הקטנות.

ה"מפגש הכיתתי" סגר את מעגל הילדות שלי בהמון רגשות מעורבים של שמחה ועצב, כבוד ואהבה כלפי מחנכיי וכלפי כל חבריי וחברותיי.

מפגש סיום של תכנית הקשר הרב דורי

השתתפותנו בתכנית הייתה חוויה נהדרת עבודי ועבור נכדתי הדס, לשתינו ולכל שאר הסבים והסבתות ונכדיהם התלמידים. הזדמנות נהדרת הייתה לנו המבוגרים לחלוק עם נכדינו את סיפורי העלייה והקליטה בארץ בשנות ה-50 וה-60. ימי ילדותנו בהם את חלקנו שיכנו  בצריף מפח שכלל חדר אחד לכל המשפחה הורים וילדים וסבתא. חדר בו היה רק כיור, שולחן מרובע מעץ וארבע שרפרפים גבוהים ומיטות סוכנות מברזל ועליהם מזרונים ממולאים בקש, כך גרנו ללא חשמל, ללא שירותים או מקלחות.

סיכום תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר הדר – בכפר יונה

שמחה לצרף את קובץ סיכום התכנית אותו הקראתי בבית הספר במסיבת הסיום.

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

הדס הנכדה: אני מאוד נהניתי להשתתף בתכנית עם סבתא. למדתי ממנה הרבה דברים על הילדות שלה, העבודה יחד הייתה מהנה וזורמת, אני מאחלת לסבתא הכל! כל הדברים שהיא רוצה וחולמת עליהם.

סבתא רחל: זו הייתה חוויה מדהימה לעבוד על הנושא – קשר בן דורי עם נכדתי הדס. תוכנית שקירבה בינינו את מערכת היחסים. הדס הייתה סקרנית ופעילה בנוגע לעבר שלי ובשלב מסוים הרגשתי התרגשות ושמחה. מאחלת להדס נכדתי המדהימה הצלחה בלימודים, באהבתה את משפחתה, הצלחה והמשך הנאה מרובה בחוג האופניים.