מאגר סיפורי מורשת

שמי אפרת אלון, אני ילידת שנת 1955, נשואה למאיר אלון. אמא לארבעה בנים וסבתא לחמישה נכדים. נולדתי בעיר פס שבמרוקו, בת זקונים להורי ז"ל לבית משפחת הרוש.

בשנת 1962 עלינו ארצה. בתקופה ההיא העלייה נעשתה דרך המחתרת. עלינו על אנייה שהובילה אותנו לארגנטינה ששם שהינו כחודש במחנה פליטים.

"המחתרת היהודית במרוקו היא ארגון חשאי אשר פעל במסגרת "המוסד לתפקידים מיוחדים" בין השנים 1956-1964. מטרת המחתרת הייתה להביא לעלייתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל ולהקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. מחתרת זו כונתה "המסגרת" והורכבה ממספר שלוחות – הגנה ("גונן"), מודיעין, העורף הציבורי ("גרקו"), שלוחת העלייה ("מקהלה") ושלוחת תנועות הנוער החלוציות ("מחול"). עיקר פעילותה של המחתרת היהודית במרוקו הייתה בענייני עליה".(ויקיפדיה)

במחנה הפליטים בארגנטינה, ישנו שם על ערסלים מאולתרים מבד. היו שירותים ומקלחות משותפים לכולם. המזון היה מתוקצב לכל אחד וחיכינו כל יום מחדש שסוף סוף נוכל להגיע לארץ. והיום הגדול היגיע, העלו אותנו על מטוס לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שטסנו. אבא מאוד פחד ולא נתן לנו לזוז מהמקום. לנו כילדים זאת הייתה חוויה מהנה ורצינו כן להסתובב במטוס, אבל לא יכולנו בגלל שאבא שקשר אותנו לכיסא ולא נתן לנו לזוז.

כשהגענו לארץ, הורי ביקשו להתגורר בבאר שבע, אבל ההסעה הורידה אותנו בירוחם. אמרו לנו שזה באר שבע, רק למחרת הורי גילו שאנחנו בירוחם. בירוחם התגוררנו בצריף בלי חשמל ובלי מים. את המים הורי היו צריכים להביא בדליים שסחבו כמה פעמים ביום. גם המקלחות נעשו בתקצוב של מים ולא במים זורמים אלה התקלחנו בעזרת דלי מים. עם כל הקושי הורי תמיד ניסו לתת לנו הרגשה טובה ולא לתת לנו להרגיש בכל הקשיים.

חוויה שזכורה לי מירוחם היא חג פורים. החג חל די צמוד להגעתנו לירוחם, הייתי כבר תלמידה בבית הספר והמורה שלי חיפשה אותי ליפנית. התחפוסת ליפנית הייתה מפיג'מה שהיא הביאה מהבית. יצאה תחפושת מאוד מיוחדת ויפה ולי נשאר זכרון מיוחד ממנה.

הורי עדיין רצו לעבור ולצאת מירוחם. במהלך שנה שלמה של מאבקים ו"מלחמות" מול הסוכנות, הצלחנו להגיע לבאר שבע, לצריף כמובן, שהרצפה בו הייתה מפלסטיק ובחדרים היו מיטות של עמידר מברזל. מיטות אלו תמיד חוררו את הרצפה.

בבאר שבע הכניסו אותי לבית ספר דתי, למרות שבבית לא היינו דתיים. הורי עשו זאת בגלל הנוחות והקרבה לבית הספר. לא הסתגלתי לבית ספר הדתי, לכן לאחר שבוע אני ואחותי לבשנו  מכנסיים קצרים מתחת לחצאית, כדי שהורי לא ירגישו וכשהגענו לבית ספר הורדנו את החצאית ונשארנו עם מכנסיים קצרים וגופייה. מנהל בית הספר שראה זאת, רדף אחרינו וזרק אותנו מבית ספר. כך הועברנו לבית ספר חילוני שבו הרגשנו ממש טוב.

בבית תמיד הייתה שמחה, בית שהיה מלא בצחוק. צעצועים רבים לא היו לנו. בובות, אימא הכינה לנו מסמרטוטים ובעצם כל הצעצועים שהיו לנו היו מאולתרים מדברים שמיחזרו. אחד הדברים שממש אהבתי בבית היה מועדי החגים. במועדי החגים הייתה מתאספת המשפחה כולה ואמא הייתה מבשלת מטעמים מאוד מיוחדים. אמא הייתה ידועה כשפית מצוינת. הארוחות היו מלוות בתלבושות מיוחדים שאמא הביאה אתה ממרוקו.

בילדותי החיים שלנו לא היו קלים, הורי היו אנשים פשוטים. בבית רק אבא עבד ופרנס את המשפחה ולא היה כסף למותרות. בסיום לימודי בבית הספר היסודי, המשכתי את לימודי בתיכון שכמובן אז עלה כסף.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, אחי הגדול נפצע קשה מפיצוץ של טנק כאשר הוא היה בתוכו. ואותה שמחה שאיפיינה את משפחתנו נעלמה ועצבות נכנסה לחיינו. בעקבות אותו אירוע הורי הפסיקו לי את הלימודים, כדי לממן טיפולים ורכב להסיע את אחי הפצוע. נאלצתי לצאת לעבוד כדי לעזור למשפחה. מאותו רגע של הפציעה של אחי, משפחה עשתה הכל וחיה עבור מטרה אחת בלבד – לספק לאחי, משה את כל צרכיו. אני באיזה שהוא מקום, הרגשתי שאני שקופה ולא נראית בבית. כשהכרתי את בעלי קיבלתי תשומת לב ויחס שהיו מאוד חסרים לי ולכן,,, בגיל 17 וחצי התחתנתי עם בן זוגי שהוא בעלי מאז ועד היום. לאחר שנולדו לנו שני ילדים, החלטתי להתחיל ולהשלים את לימודי ובמקביל למצוא עבודה.

הדבר שהכי אהבתי לעשות זה ללמוד להיות אשת קריירה. מבחינתי להפסיק ללמוד זה היה אסון בפני עצמו.

קרייה מקצועית

שירותי בריאות כללית הוא הארגון שהאמין בי וביכולות שלי וקיבל אותי לשירותיו תוך כדי שאני משלימה בגרויות. לאחר חמש שנים בעבודה מינו אותי למנהלת מרפאה. מיד עם מינוי זה התחלתי ללמוד באוניברסיטה לקבלת תואר ראשון במנהל רפואי (המסר שלי שאף פעם לא מאוחר להגשים חלומות). וכך המשכתי להתקדם בתפקידים בארגו ןשירותי בריאות כללית. בארגון זה עבדתי 35 שנים ובכל שנות עבודתי, המשכתי ויצאתי ללימודים, השתלמויות, קורסים בכל הנושאים שהציעו לי. תמיד הייתי צמאה לעוד.

התפקיד האחרון בארגון היה ניהול מרכז האישה, הגדול בארץ עם 63 אנשי צוות מרכז  – כולם תחת קורת גג אחת. מרכז זה נתן שירותים לנשים מלידה ועד בלות. השרותים במרכז כללו: טיפול בנערות, בילדות, טיפול בפוריות, בגיל מעבר, בגילוי מוקדם  של סרטן השד ועוד…בנוסף הייתי מדריכה במחוז דרום למנהלים אדמיניסטרטיביים.

כיום לאחר שפרשתי לגמלאות משירותי הבריאות הכללית, אני מנהלת מרפאה פרטית של גניקולוגיה.

אלו הם חיי.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של עדי אלון ואפרת אלון. אפרת מספרת לעדי את סיפור חייה. המסר העיקרי בסיפור חייה הוא המשפטשהיא אומרת: "המסר שלי שאף פעם לא מאוחר להגשים חלומות".

כלים טכנולוגיים – פדלט כתתי – ו'2, משתתפי תכנית הקשר הרב דורי בהובלת המורה יעל שגב