מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה של סבתי אהובה לארץ ישראל ממרוקו

סבתי, אהובה ארמה נולדה בתאריך 5.10.1942, במרוקו בעיר מרקש. בשנת 1956 עלתה לישראל יחד עם אימא שלה, סבתר רבתא שלי, איבון נידם.

סבתא אהובה מספרת:

"אבי ואמי נפרדו, אבי ואחי עלו לפנינו לארץ, התגעגענו מאוד לאחי, בעקבות זאת עלינו בעקבותיהם לארץ. בשנים אלו אישרו עלייה לזוגות נישואים, זו הסיבה שהיו הרבה נישואים פיקטיביים בתקופה זו, רק לצורך אישור עלייה לארץ. מאחר והורי היו גרושים, אמי הייתה חד הורית, לכן הקשו עלינו בקבלת אישור עליה ובסוף הצלחנו."

סבתי ואימא שלה יצאו מקזבלנקה באמצע הלילה בסתר, הן הגיעו למחנה שכל העולים היו מרוכזים שם. משם הן עלו לאונייה בשם "גני" עד למרסיי שבצרפת, ולקחו אותן באוטובוס עד למחנה בשם "קאנ-דרנס", והן נשארו שם שלושה חודשים עד שהגיעה התור שלהן לעלות, הפליגו ארצה באונייה.

כשהן ירדו מהאונייה סבתי ראתה את אימא שלה מנשקת את האדמה, ולאחר מכן הן עברו במסלול שבו ריססו אותם ב-ד.ד.ט, כך נהגו עם כל העולים החדשים, שהיגיעו לארץ, כדי שלא יופצו מחלות ומגפות.

תחושותיה ומחשבותיה של סבתי אשר ליוו אותה במהלך העלייה

סבתי הייתה בת 14 כאשר היגרה ותחושותיה היו בלבול רב, ועצב מעורב עם שמחה. לסבתי הייתה מחלת ים ובמשך ההפלגה היא לא הרגישה טוב, אבל הייתה מאוד סקרנית לגבי ארץ ישראל. ההגירה הייתה כואבת לילדה כל כך קטנה שהיא לא הצליחה להפנים את המעבר ממרוקו לארץ ישראל.

המעבר לקיבוץ מעוז חיים

סבתי ואימא שלה הועברו עם עלייתן לארץ לקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. הן גרו בקיבוץ כ- 3-4 שנים. סבתא מספרת: "לא ממש התחברתי לסגנון חיי הקיבוץ, מאחר ולא הייתה קבוצת גיל תואמת לגיל שלי, כך שההשתלבות הייתה קשה. היה שם חם מאוד ועקיצות הייתושים ללא הרף התישו אותי. היום במבט לאחור אני, בדיעבד, אני מצטערת שעזבנו את הקיבוץ, כי לדעתי זה מקום מצוייןלגדל בו ילדים,מקום שמזמן לילדים אפשרויות רבות להתפתחות".

סבתי עברה קשיים רבים בדרך: בחודש אוקטובר 1956, קרוב לעליתן לארץ, פרצה מלחמת סיני, שהוסיפה חרדה ומתח, מזג האוויר היה חם, היו מגפות יתושים ובמיוחד לא נמצאה לסבתא שלי, מסגרת מתאימה לגילה בקיבוץ ולכן המליצו לשלוח אותה לקיבוץ "אשדות יעקב", שבעמק הירדן. שם צירפו אותה לקבוצת נוער ושילבו בסדר היום שלהם שעות עבודה ושעות לימוד. הם השקימו קום בכל יום בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לעבוד בגן הירק לעבוד ואחר כך השלימו את שעות הלימוד.

סבתא מספרת על שנות בגרותה:

"אמי עברה לגור בקריית-גת, היא קיבלה שם דיור. אני עברתי לקיבוץ אשדות יעקב לתקופה קצרה, כילדת חוץ, אולם העדפתי לעזוב ולהצטרף לאמי בקריית-גת. כשעברתי לקריית-גת כבר הייתי בוגרת כבת 18. בקריית-גת, הכרתי את בעלי, אברהם ארמה. לאחר נישואינו עזבנו את המקום ועברנו לגור בתל אביב, קרוב יותר להורי בעלי, אברהם. עברנו לגור בשכונת שפירא. במהלך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. בני השני, איציק, הוא אבא של יהונתן, נכדי האהוב, שתיעד את סיפורי.

במהלך שנותי בתל אביב, ניהלתי מעון של ויצ"ו בשכונת נווה צה"ל. אהבתי מאוד את עבודתי עם הילדים הקטנים. היו לנו במעון ויצ"ו שלוש קבוצות: תינוקיה, פעוטון וגנון. אלה היו שנים מלאות סיפוק והנאה. לפני כ-10 שנים פרשתי לגימלאות והיום אנו נהנים משבעה הנכדים האהובים שלנו. אנו בקשר טוב עם כולם, נוסעים לבקר אותם והם באים לבקר אותנו".

הזוית האישית

יונתן ארמה: תכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית, תרמה רבות לחיבור נוסף לשורשים שלי. גיליתי דברים רבים על ילדותה של סבתי, שלא ידעתי קודם. למדתי על הקשיים שהיו לסבתי כעולה חדשה בהיותה בגיל ההתבגרות, במדינה זרה וסביבה שונה. סיפורה של סבתי, רגשותיה והחוויות שעברה, היו נחלתן של אלפים בשנים אלו, וניתן ללמוד מהם עוד פרק בהיסטוריה על העליות לארץ ישראל.

לפי דעתי זו תכנית מעולה משום שהיא מחזקת את הקשר בין סבא/סבתא לנכד/נכדה, ומאפשרת יותר זמן איכות ביחד.

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי.