מאגר סיפורי מורשת

שמי יסמין גרינר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי ציפי שטיין. שמעתי את סיפוריה של סבתי, ראיינתי אותה ושאלתי הרבה שאלות שעיניינו אותי.

הרקע המשפחתי

רציתי לשמוע על שורשיה של סבתי ושאלתי אותה האם היא זוכרת את סבא וסבתא שלה? רציתי לשמוע על המשפחה שלה. סבתא ציפי סיפרה לי: "היו לי שני זוגות של סבא וסבתא, ההורים של אבא שלי גרו באוקראינה וההורים של אימא שלי גרו בליטא. שני הזוגות היו חייטים במקצועם. הסבא וסבתא מאוקראינה עלו לארץ בשנת 1907.

לאימא שלי הייתה אחות שקראו לה רחל ועוד אח אחד שקראו לו ישראל ושניהם גרו בארצות הברית. בארץ הייתה את רבקה שהייתה עוזרת לאימא שלי במשק בצופית. לאבא שלי היו שתי אחיות שחיו בארץ: חיה ושרה, שתיהן היו עקרות בית, והיו עוד אחים בחו"ל, אבל לא הכרתי אותם. יש לי שתי אחיות: תהילה וניצה שנפטרה לפני עשר שנים. לניצה יש שלושה ילדים ולתהילה יש שני ילדים".

ילדותה של סבתא

סבתא ציפי מספרת: "בילדותי נהגנו לשחק במשחקים רבים: קלאס, חמש אבנים, מחבואים. שיחקתי עם השכנות שלי בכל מיני גילאים. אהבנו מאוד לשחק ב"משפחה", קראנו לזה אז אימא- אבא. לכל אחת הייתה את הפינה שלה, בה היינו לוקחות כדורי בוץ ובונות מזה כל מיני דברים. שיחקתי עם השכנות שלי ועם האחיות שלי וחברות. בשכונה שלנו היינו כמה ילדים באותו גיל אז היינו משחקים כולם ביחד."

הקמת מושב צופית

סבתא ציפי מספרת: "סיפור הקמת היישובים החל עם כ – 200 משפחות (כ – 1000 בני אדם), שהתחלקו לחמישה יישובים – אחד מהם היה צופית. קראו לזה התיישבות ה- 1000. חמשת היישובים שהוקמו היו: צופית, גבעת חן, תלמון, כפר חיים.

ההורים שלי היגיעו למושב צופית כשהייתי בת שנה וחצי, הם היו בין המקימים והמתיישבים הראשונים. הם כמובן לא היו יחידים, הייתה קבוצה גדולה של משפחות, כ – 50 משפחות, שהתארגנו ביחד והקימו את המושב. כל משפחה קיבלה בית, והם עזרו לכל אחד להקים משק חקלאי: לול תרנגולות, או פרה. לנו היו פרות, כי אמא שלי ידעה לחלוב טוב פרות, אז תמיד הייתה לנו פרה בחצר, כי ההורים שלי היו חקלאים. אני זוכרת שהייתי נותנת להן אוכל: תפוזים, שעורה וסובין. היה לנו גם חמור, הוא היה סוחב אותנו על עגלה קטנה. אתו אבא שלי היה נוסע לפרדס, ולחלקות שבהן הוא עבד.

ההתחלה לא הייתה קלה, היו קשיים. תראי, זה לא רק אצלנו, בחלק גדול מהארץ היה כך. היו קשיים, אבל אנשים קיבלו את זה כי לא הייתה להם ברירה אחרת או משהו אחר, כולם חיו באותם תנאים אז. לא היה חשמל, ולא היו שירותים. מקלחות היו לנו בחוץ, היו רק מים קרים ובחורף אימא שלי הייתה מחממת לנו את המים בפרימוס. היא גם הייתה מחממת דוד מים והייתה עושה לנו אמבטיות במטבח, וקילחה אותי ואת האחיות שלי.

במהלך השנים, רצו להביא חשמל למושב. אז חפרו בורות בכל מיני מקומות כדי לשים את עמודי החשמל. מול החצר שלנו היה בור גדול, שהכינו אותו כדי לשים עמוד חשמל. וזה היה בחורף וירדו גשמים, והבור היה מלא מים. אז היה את הבור הזה ולקחו את העמוד שרצו להכניס לתוך הבור הזה ושמו אותו בשכיבה וחיכו שיגמרו הגשמים ואז יסדרו את זה.

אנחנו, הילדים, שיחקנו שם ברחוב, וילדה אחת היא נפלה לתוך הבור, אבל לא נפלה לתוכו אלה היא אחזה בעמוד הזה שהיה על הבור. ואז אני לא הייתי גיבורה גדולה, או חזקה במיוחד ופשוט משכתי אותה מתוך הבור והוצאתי אותה משם. היא יכלה לתבוע בתוך הבור עם המים והוא היה מאוד עמוק, באותו רגע לא הבנתי מה אני עושה ורק אחר כך הבנתי שהצלתי אותה."

סבתא מספרת על תקופת בית הספר

"בצופית לא היו יותר מידי ילדים, למרות שהיו שם תלמידים: מצופית, משדה ורבורג, מגן חיים ומכל האזור. אז היו לומדים כך: כיתות א' וב' בחדר אחד, כתות ג' וד' בחדר אחר, כתות ה'- ו' בחדר אחרוחדר נוסף לכתות ז'-ח'. בכל כיתה היו שבעה שמונה תלמידים. בארבעהחדרים למדו שמונה כיתות. המורה היה נותן לחצי מהכיתה לעשות עבודה עצמאית, והוא לימד את החצי השני אחר כך היו מתחלפים. בשעות לאחר הלימודים שיחקתי החברות שלי, עשיתי שיעורי בית ולפעמים הייתי כותבת שירים."

סבתא ציפי מספרת על תחביביה

"אני אהבתי לנגן. אני זוכרת אירוע שבו החלטנו שאנו רוצים לקנות חלילים, מאחר והיו הרבה ילדים שרצו, המנהל שהיה גם המורה וגם מחנך כיתות ה'-ו', אירגן לכולם את קניית החלילים במרוכז בשיתוף ההורים ואז חילקו לכולם את החלילים, ההורים שלי לא השתתפו בקנייה, כי לא היה להם כסף וכך לי לא היה חליל.

ביום חלוקת החלילים, באו לכיתה וחילקו את החלילים ופתאום המורה אמר: "יש חלילי אחד שנשאר לי ואני נותן אותו במתנה לציפי. אני מאוד שמחתי ולימדתי את עצמי לנגן. ניגנתי המון שירים עם החליל שקבלתי במתנה. היו תלמידים רבים שלהם קנו חליל והם בכלל לא ידעו לנגן.  אני זוכרת שמידי פעם הייתי הולכת גן ילדים בהתנדבות הייתי באה ומחללת להם מנגינות לכבוד שבת, לכבוד החגים."

החיים שאחרי בית הספר

סבתא ציפי מספרת: "לא הייתי בצבא. בשונה מאחרים סיימתי את התיכון בגיל שבע עשרה. כמה חודשים אחרי שסיימתי ללמוד בתיכון, התחנתי. את סבא דויד כבר הכרתי שנה קודם. אחרי שסיימתי לימודי בתיכון הלכתי ללמוד בסמינר הוראה. למדתי שם כמה חודשים ואז סבא דויד אמר לי: "תעזבי את הלימודים, אצלי לא תצטרכי לעבוד." שמעתי בקולו ועזבתי את הלימודים, ואז התחתנו. שנה לאחר מכן,  כשהייתי בת שמונה עשרה, נולדה עופרה, כשהייתי איתה בהריון, הייתה לי כבר בטן די גדולה (הייתי כבר בחודש שביעי), ואז קיבלתי צו גיוס. הגענו ללשכת הגיוס ביפו נרשמנו, אבל כמובן שלא גייסו אותי, מי מגייס אישה עם בטן?  היום במבט לאחור, אני מאוד מצטערת שלא טעמתי את החוויה האת של השירות הצבאי."

חתונה, סבא רבא דויד

"בצופית הייתה משפחה, שהבת שלהם הייתה חברה שלי. אבא שלה היה נהג משאית, הוא היה מוביל את התוצרת לתנובה בתל אביב. בתוך המושב היו אוספים את החלב ואת הביצים לתוך מחסן מרכזי. כל אחד היה מביא את התוצרת שלו והיו רושמים מה כל אחד הביא. הרשימות הועברו למזכירות ושם חישבו מה מגיע לכל אחד. דויד היה בא למשפחה זו למוסך ולדבר איתם והרבה פעמים, הוא ראה אותי שם אצל החברה שלי, כך למעשה התחלנו לדבר. זה היה עוד כשאני למדתי בגימנסיה הרצליה בתל אביב בתיכון בהכרות גיליתי שגם הוא למד שם באותו בית ספר, בהפרש של תשע שנים, היה לנו נושא משותף לשיחה, מפה התחילה ההכרות שנמשכה עד לנישואינו.

החתונה: זה היה בשביעי לפברואר, לפני 72 שנה. החתונה הייתה ביום שלישי והשלג התחיל ביום ראשון בערב. בכל הארץ היה שלג. ביום שני התעוררנו והכל היה לבן, השלג הזה נשאר גם ביום שלישי ביום החתונה. כל הארץ הייתה לבנה וכל הארץ הייתה מכוסה שלג, והשלג לא נמס. אז החתונה שלי הייתה בחצר של ההורים שלי, בחוץ, על כל השלג! החופה הייתה על השלג, וזה היה ממש אירוע מיוחד במינו."

ביום נישואינו לפני 72 שנים

החתונה של סבא וסבתא

הזוית האישית

יסמין: היה מאוד מעניין לראיין את סבתא, למדתי הרבה דברים על הקמת היישוב צופית ואני חושבת שחשוב לעשות זאת גם בשנים הבאות כדי שלכל אחד ואחת יהיה את הסיפור שלו.

ציפורה: היה לי נחמד לשתף את יסמין בזיכרונות שלי ולא אכפת לי לחזור ולעשות את זה גם עם הנכדים האחרים בשנים הבאות.