מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי, אברהם, נולד בשנת 1972 באדיס אבבה שבאתיופיה. וזה סיפורו:

רעיון העלייה התחיל בכך שבכל יום שישי/שבת כל המשפחה הייתה מתאספת ומדברת על ירושלים ועל היופי של ישראל.

בהמשך הדרך התמודדה המשפחה עם קושי לעלות ארצה ביחד, בגלל ממשל קומוניסטי עוין. בגלל עוינות הממשל, ראשון העולים ארצה היה סבא שלי, רחמים יצחק, שברח דרך סודן והגיע לארץ בשנת 1981. בהמשך הצטרפו דודים ודודות שלי, לאחר סיום התיכון, כי רק אז אפשרו להם לעזוב את המדינה.

אבא שלי לא הצליח לעלות עם שאר אחיו משום שהוא עבר את בחינות סיום התיכון בהצטיינות יתרה והתקבל ללימודי רפואה באדיס אבבה. בגלל ההישגים הלימודיים שלו ממשלת אתיופיה לא הסכימה לאשר לאבי לעלות לארץ. בשנת 1991, זכה אבי לעלות לארץ ישראל בזכות מלחמת האזרחים שיצרה מצב בלתי יציב במדינה. אבי החליט שהוא עולה ארצה. אבי היה צריך קודם כל לצאת מהאוניברסיטה והיה אסור לסטודנטים באותה תקופה לצאת לבתים. בשביל שהשומרים לא יגלו אותו אבי לבש את כל בגדיו עליו עם עוד כמה חברים וניסה לצאת. כאשר אבא שלי התקרב ליציאה השומר עצר אותו ואמר לו להישאר בחדר. מנהיג הסטודנטים הגיע ושמע את השיחה כולה ואיים על אבי שאם לא יחזור לחדר עם כל הבגדים עליו הוא ידאג שיגייסו אותו לצבא אתיופיה.  לאחר ששמע את דברי מנהיג הסטודנטים ואת השומר, הוא לחץ יד לשומר ולמנהיג התלמידים ואמר להם שמאוד קר אז הוא צריך ללכת להביא בגדים חמים ובלחיצת היד הזאת אבי שיחד את השומר ואת מנהיג הסטודנטים ב-600 ביר, והם נתנו לו להמשיך ללכת.

כעבור כמה ימים הצליח אבי להשיג כרטיס טיסה לארץ. אבי הגיע למטוס עבר את הבדיקות וחיכה שהמטוס יתחיל לטוס אבל לאחר כמה דקות 2 חיילים אתיופים עלו למטוס לחפש אנשים שחויבו לשרת בצבא. אבי היה מאוד לחוץ שיגלו אותו, אבל למזלו החיילים לא זיהו אותו משום שבגדיו היו של כפריים. כך אבי טס את הטיסה בהצלחה ועלה ארצה.

לאחר עלייתו לארץ התגייס אבי לעתודה האקדמית, סיים את לימודי הרפואה כמצטיין. שירת כרופא בצנחנים וביחידות מיוחדות של צה"ל והיה לקצין הבכיר ביותר בן העדה האתיופית בארץ. במסגרת שירותו בצה"ל השתתף אבי בפעולות הומניטריות במלחמות שונות. הוא טיפל בפצועים רבים והציל חיי אדם.

הזוית האישית

דניאל: היה כיף לעשות את העבודה שלי עם אבי משום שהיה כיף לבלות איתו זמן ואני מאחל לו שיצליח בכל מה שהוא רוצה והא מאחל גם לי.